האוצר של מילדנהול על פי דאל וסטדמן

זהו רואלד דאל:

וזה ראלף סטדמן:

כמוני וכמוכם, שניהם גדלו על אי המטמון של סטיבנסון.

אבל הספר הזה של השניים, שיצא בשנת 1977, הוא סיפור אמיתי:

הנה ההקדמה של רואלד דאל לספר:

הערה על הספר

ב-1946, לפני יותר משלושים שנה, הייתי עדיין רווק וגרתי עם אימא שלי. הרווחתי לא רע מכתיבה של שני סיפורים קצרים בשנה. לקח לי ארבעה חודשים להשלים כל סיפור, ולמזלי היו אנשים גם בבית וגם בחו"ל שרצו לקנות אותם.

בוקר אחד באפריל של שנת 1946 קראתי בעיתון על מציאה מרשימה של כלי כסף מהתקופה הרומית. הכלים התגלו ארבע שנים קודם על ידי מישהו שחרש בשדה ליד מילדנהול בסאפוק, אבל זה נשמר בסוד עד היום. בעיתון היה כתוב שהמוזיאון הבריטי רכש את המציאה ושם האיכר המוצא היה גורדון באצ'ר.

סיפורים אמיתיים על מציאות של אוצרות גדולים שלחו גלי חשמל לכל אורך הגוף שלי. ברגע שקראתי את הסיפור קפצתי מהכיסא בלי לגמור את ארוחת הבוקר, צעקתי שלום לאימא שלי ומיהרתי למכונית שלי. המכונית היתה מסוג וולסלי בת תשע וקראתי לה "החמקנית השחורה הקשוחה". היא נסעה טוב אבל לא כל כך מהר.

מילדנהול הייתה במרחק של כ-100 או 120 מייל מהבית שלי, מסע קצת מפותל לרוחב המדינה בדרכים כפריות. הגעתי למקום לקראת הצהריים ושאלתי בתחנת המשטרה איפה הבית של גורדון באצ'ר. הוא היה בבית באמצע ארוחת הצהריים כשדפקתי על הדלת שלו.

שאלתי אותו אם יהיה אכפת לו לשוחח איתי על איך הוא מצא את האוצר.

"לא תודה", הוא אמר. "היו אצלי מספיק כתבים. אני לא רוצה לראות יותר כתבים כל החיים שלי".

"אני לא כתב", אמרתי. "אני סופר של סיפורים קצרים ומוכר את הסיפורים שלי למגזינים. הם משלמים טוב". אמרתי לו שאם יספר לי בדיוק איך מצא את האוצר, אני אכתוב את הסיפור שלו ואם יתמזל מזלי למכור את הסיפור, אתחלק איתו בכסף שאקבל.

בסוף הוא הסכים לדבר איתי. ישבנו במשך כמה שעות במטבח הקטן שלו והוא סיפר לי סיפור מרתק. כשהוא גמר את הסיפור ביקרתי עוד מישהו שהיה קשור לסיפור, איש בשם פורד. פורד לא רצה לדבר איתי וטרק בפני את הדלת. אבל כבר היה לי את הסיפור אז חזרתי הביתה.

בבוקר שלמחרת הלכתי למוזיאון הבריטי בלונדון לראות את האוצר שגורדון באצ'ר מצא. הוא היה מרהיב. שוב עברו לי בגוף גלי חשמל רק מלהתבונן בו.

כתבתי את הסיפור בצורה הכי מדויקת ושלחתי אותו לאמריקה. העיתון סאטרדיי איבנינג פוסט קנה אותו, והם שילמו לי היטב. כאשר הכסף הגיע שלחתי בדיוק חצי לגורדון באצ'ר במילדנהול.

שבוע אחר כך קיבלתי מכתב מגורדון באצ'ר שנראה כאילו נכתב על דף ממחברת של ילד בבית ספר. הוא כתב בין השאר "…הייתי ממש מופתע כשקיבלתי את הצ'ק שלך. זה היה נהדר. אני רוצה להודות לך…"

הנה הסיפור כמעט כפי שנכתב לפני שלושים שנה. שיניתי רק קצת. קצת עידנתי את הקטעים היותר ססגוניים ומחקתי כמה שמות תואר ומשפטים לא הכרחיים.

והנה שניים מהגיבורים, גורדון באצ'ר ופורד', למעלה בצילום ולמטה באיור של סטדמן:

ובכן, זהו הסיפור בקצרה:

בשנת 1942 יצא איכר בשם באצ'ר לחרוש שדה שהיה אמור להיות שדה סלק סוכר.

באצ'ר נשכר על ידי בעל השדה, איכר בשם פורד.

במהלך החריש נתקלה המחרשה במשהו ממתכת ואז נתגלו כלים עתיקים.

באצ'ר הזעיק את פורד שהיה מטורף לעתיקות. והנה קטע חשוב מהספר שביקשתי מענת פוקס לתרגם:

פורד אסף את קצה השק בידיו ואז התכופף ולקח את הצלחת הגדולה. הוא בדק, הזדקף, ובעודו אוחז את השק בידיו, הסתכל לצד אחד ואמר: "ובכן, גורדון, אני מניח שאתה לא מעוניין בדברים הישנים האלה"

אין תשובה.

"בטח לא יהיה אכפת לך אם אקח אותם הביתה. אתה יודע שאני די מתעניין בדברים ישנים כאלה".

פניו הכחולות-לבנות של גורדון באצ'ר פנו לעבר השק הגדוש.

"בטח", הוא אמר בשקט. "קח אותם, מר פורד".

הסיפור היה יכול להסתיים כאן, כלומר האוצר היה נשאר ברשותו של פורד. אלא שכאן נכנס לסיפור עוד גיבור ושמו דוקטור פוֹסֶט (Dr. Fawcett).

פוסט היה רופא מבקינגהאמשייר שהיה לו שיגעון לעתיקות ומדי פעם פורד היה מתקשר אליו ולפעמים מוכר לו משהו.

בשנת 1946, כלומר ארבע שנים לאחר שהאוצר התגלה, ביקר פוסט אצל פורד ומהפרטים המעטים מהאוצר שפורד הראה לו, הבין פוסט שמדובר באוצר חשוב ושכנע את פורד לתת לו כמה פריטים כדי שפוסט יראה אותם לחבריו במוזיאון הבריטי.

כריסטופר הוקס מהמוזיאון הבריטי אישר שמדובר בכסף רומאי וביקש מפוסט לנסוע למילדנהול ולשכנע את פורד להביא למוזיאון את כל האוצר.

"כל האוצר" הכיל 27 פריטים – צלחות, קערות, מצקות וכפיות.

וכך זה נראה בציור של סטדמן:

כדי שתבינו את החוק האנגלי, הנה קטע מתורגם מהספר של דאל, בתרגומה של ענת:

באנגליה יש חוק מאוד משונה לגבי מציאה של אוצר כסף או זהב. החוק הזה הוא בן מאות שנים ועדיין אוכפים אותו בקפדנות גם היום. החוק אומר שאם אדם חופר מתוך האדמה, אפילו מהאדמה שלו, חתיכת מתכת שהיא זהב או כסף, זה באופן אוטומטי שייך לכתר. "הכתר" זה לא אומר שזה שייך ממש למלך או למלכה, הכוונה היא שהחפץ שייך למדינה. החוק גם אומר שזו עבירה פלילית להחביא את המציאה. פשוט אסור להחביא מה שמצאת ולשמור את זה לעצמך – חייבים לדווח על זה מייד, רצוי למשטרה. אם מדווחים על זה מייד, אתה כמוצא תהיה זכאי לקבל מהממשלה פיצוי כספי מלא על פי שווי האוצר שמצאת.

אין חובה לדווח על סוגי מתכת אחרים שמצאת. אפשר למצוא חפצים בעלי ערך רב שעשויים מפיוטר, ברונזה, נחושת או אפילו פלטינה ואתה יכול לשמור אותם, אבל לא זהב ולא כסף.

החלק הנוסף המשונה של החוק המשונה הזה הוא זה: האדם שמוצא את האוצר ראשון הוא זה שמקבל את הפרס מהממשלה. בעל האדמה לא מקבל כלום – אלא אם כן המוצא התגנב לאדמה ללא רשות. אבל אם המוצא נשכר על ידי בעל האדמה לעבוד בחלקה  – הוא זב שיקבל את הפרס.

במקרה הזה המוצא היה גורדון באצ'ר. והוא לא התגנב לחלקה – הוא נשכר לבצע עבודה בחלקה. ולכן האוצר הזה היה שייך לבאצ'ר ולא לאף אחד אחר. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לקחת את המציאה ולהראות אותה למומחה, שמייד היה מזהה אותו כעשוי מכסף, ואז למסור אותו לידי המשטרה. ולבסוף היה מקבל מהממשלה את 100% ערך האוצר – ייתכן שמיליון ליש"ט.

כל זה השאיר את פורד מחוץ לתמונה, ופורד ידע זאת. לא הייתה לו שום חזקה על האוצר. ולכן, כפי שכנראה אמר לעצמו אז, הסיכוי היחידי שלו לשים את ידיו על האוצר היתה שבאצ'ר היה אדם לא משכיל שלא הכיר את החוק ולא היה לו מושג על ערך האוצר שמצא. הסיכוי היחידי היה אם באצ'ר ישכח מכל העניין תוך כמה ימים. הוא היה איש פשוט, תמים ואולי לא יחשוב על העניין.

ושם, בשדה סחוף הרוח ומכוסה השלג, פורד התכופף והחזיק את הצלחת הענקית. הוא החזיק את הצלחת אך לא הרים אותה. הוא החזיק את קצה השק אך גם אותו לא הרים. הוא רק אחז בהם. ושם התכופף בין פתותי השלג המסתחררים, שתי ידיו חובקות את האוצר, אך לא לוקחות אותו. זו הייתה מחווה ערמומית – הוא סימן בעלות על החפץ לפני שנושא הבעלות עלה לדיון. ילד משחק במשחק הזה כשהוא סוגר את האצבעות שלו סביב פחזנית שוקולד על הצלחת ואומר "אני יכול לאכול את זה, אימא?" כאשר למעשה היא כבר שלו.

והנה כך מתאר סטדמן את פורד עם האוצר:

נראה די חמדן, הפורד הזה. למשל כאן:

מי שמכיר את האיורים של סטדמן, ויודע שמדובר באחד המאיירים שהשפיעו על האיור המערבי, מכיר היטב את החופש הנפלא שלו בספרים, כמו בספר על פרויד:

או בספר על אלוהים:

וכמובן בספר הידוע ביותר שלו, על ליאונרדו דה וינצ'י:

כאן, בספר של דאל, הוא הרשה לעצמו לאייר מצד אחד איורים די רגועים כמו זה של באצ'ר:

או של באצ'ר ואשתו:

אבל בחלק מהאיורים הוא שילב את הקו הסטדמני ומריחות הצבע הפרועות עם חלקי הצילום:

או כאן עם הצילום הזה של מילדנהול:

אבל יש באיורים שלו עוד צד שלא היכרנו, ומדובר באיורים שבהם הוא מצייר את התבליטים הרומאיים על הכלים.

למרות שלדעתי האיורים האלה הם לא האיורים הכי טובים של סטדמן, יש לי הערכה רבה לתעוזה שיש בהם.

הנה כמה – ובמקומות שמצאתי צילומים של התבליטים הבאתי גם אותם:

ולמי שמעוניין ביצירתו של דאל ראוי להזכיר שזה הספר התיעודי היחיד שהוא כתב.

הנה איור של פורד עם הצלחת הגדולה:

ועוד כמה איורים של סטדמן מתוך הספר:

ומי שרוצה לשמוע את הסיפור כולו – בבקשה.