אימת הנייר

חברי המנוח אבנר כץ סיפר לי פעם שחברו המנוח אברהם אופק אמר פעם על מישהו משהו כזה:

"אני שונא אנשים שכל הזמן מביאים משלים. הם מזכירים לי עץ שהשורשים שלו לא מצליחים להזין אותו" (או משהו דומה).

סיפרתי את הסיפור הזה כמובן, כי אני מתכון להביא לכם משל, שאני קורא לו משל השעון:

בימים שהשעונים היו מופעלים בקפיץ היו לשעון שני קפיצים. הקפיץ הגדול והחזק היה הקפיץ שסיפק את הכוח המניע לשעון. אבל כדי שהקפיץ הזה לא ישתחרר בבת אחת, היה גם קפיץ נוסף, שהתפקיד שלו היה לווסת את ההשתחררות של הקפיץ המניע.

המשל הזה מתייחס ליחס שיש לי כמאייר לחופש.

הדברים שאציג כאן, שאני מכנה אותם "אימת הנייר", הם מבחינתי החופש. אבל האחריות שלי כמאייר כלפי הטקסט וכלפי הקורא היא הקפיץ השני, הקפיץ המווסת.

בעבר כתבתי את הקטע הבא, והוא ישמש הקדמה לדברים שאציג אחריו:

אימת הנייר

חלק נכבד מהמחלות שממציא המחלות מביא עלינו, נחלקת לפי מקצועות. זה לא ששחקן גולף לא יכול לחטוף פתאום "מרפק טניס", אבל בדרך כלל יש די סדר בחלוקה.

אצל מאיירים (למשל אצלי) יש מחלה ממארת שאני מכנה אותה בשם "חרדת המשימה והנייר המשובח". מדובר באירוע מוחי שתוקף את המאייר בכל פעם שהוא חייב לצייר משהו, ובעיקר אם זה מתקיים על נייר בגודל של A4 שעולה 50 ₪ (+מע"מ). סיבת ההתקף היא הצורך לספק מישהו, ועוד מישהו שמשלם לך (אפילו אם זה שוטף + 90), והסכנה שיש בבזבוז נייר משובח, ולפעמים אפילו צבעים שכבר אין להשיג.

ההתקף המוחי גורם לכיווצי בטן ולרעידת היד (במקרה שלי השמאלית) וגורם לכך שהאיור נראה כאילו צויר על ידי אדריכל נוף או מכונת גילוח.

עד סוף ימיו ישנא המאייר את הציור הזה, שהשקיע בו כסף רב, המון זמן ומחשבה מיותרת.

התרגילים שהמאייר המנוסה ינקוט בהם כדי להחזיר לעצמו את האמון בעצמו ולהיווכח שעדיין אין לו בריחת ספונטאניות מכונים "שרבוטים", או "קשקושים", או כל שם שמעיד על עצמו שהוא חסר חשיבות ושאין שום סיכוי שמישהו ישלם לו על זה.

לפעמים נעשית ה"אילוסתרפיה" הזאת בשעה שהמאייר משוחח בטלפון או עסוק בהאזנה למוזיקה, או אפילו כשהוא יושב בישיבה שעתידה לקבוע את גורלו, או לפחות את גורל הספר הבא.

היצירות שיוצאות מתחת ידיו ברגעים אלו יש בכוחן להחזיר למאייר חלק מהאמון בעצמו וביכולותיו, ולו לזמן קצר, שכן כמו תרופות אחרות אסור להגזים בהן, מהחשש שהגוף יתרגל או במקרה שלנו יחזור להרגליו הרעים וידחק את הספונטאניות למרתף האפל של המוח.

הנה כמה דוגמאות של שרבוטים חסרי חשיבות שנעשו בהיסח הדעת.

היום בחרתי להתרכז רק בפרצופים והבאתי 20 מהם: