מציירים חיות - דגים

צייר או מאייר שמנסה להבין את המושג החזותי "דג" בהשוואה למשל ל"ג'ירפה", יגיע למסקנה שכמעט כל כתם או צורה שיוסיף לה עין בצד אחד וזנב בצד שני, תהפוך לדג. הנה הכתמים האלה למשל:

זה קצת דומה לגיוון שיש ב"ציפור".

מי שיש לו נטייה לאיור דקורטיבי, יש סיכוי גדול שימצא עניין בציורי דגים.

במציאות יש דגים כאלה:

ויש כאלה:

ויש עוד יותר מוזרים.

במילים פשוטות, כשהעניין מגיע לדגים, קל להמציא מציאות חדשה. הסיכוי שיהיה בסביבה איכתיולוג הוא קטן מאוד, בערך כמו הסיכוי שאני אדע מה זה איכתיולוג.

אם אתה צריך דג רק כדי לסמל שקט למשל, אתה לא טורח להביא דג מיוחד, אדרבא. הכי פשוט הוא הכי מתאים, כמו זה למשל, שהופיע בספר של תומר קרמן ושלי סופר-ספר:

בקיץ 2014 נתבקשנו, מיכאל דק ואני, לכתוב ולאייר ספרון שישכנע ילדים לשמור על החופים.

המזמינים היו אנשי אגף הים והחופים שבמשרד להגנת הסביבה.

מיכאל חיבר סיפור משעשע מאוד על משפחת מָכְפַּתְלִי, שמגיעה לחוף בסערה וכובשת אותו:

את הסיפור הזה מספר בעצם דג זקן לקהל של דגיגים.

את הדג המספר איירתי כך:

אבל פקידי המשרד ביקשו שאצייר אותו יותר סימפטי, והם היו מספיק הגונים להגיד שדווקא הילדים שלהם שראו את האיורים אהבו את הדג הראשון, אבל המבוגרים רצו דג נחמד. וככה ציירתי אותו לבסוף:

דווקא בגלל הגיוון הגדול בדגים, אני מצליח לשעמם את עצמי כשזה מגיע לאיור דגים. אלא אם כן מדובר בהקשר שבו מצויר הדג. הנה איור שעשיתי לעטיפה למדריך לעיר אילת:

בספר זה מה שיש, שהיה אוסף של איורים שלי שהתפרסמו בעיתונות, היה גם דג בעטיפה. אני מקווה שבדרך שבה זה נעשה יש משהו מעבר לקלישאה על העיתון של אתמול שהיום עוטפים בו דגים:

והנה דג מהספר אני וטלי בארץ הלמה של אברהם שלונסקי:

ומשלונסקי לאלתרמן. בספר למה צריכות החיות זנב מסביר לנו אלתרמן (בעקבות ביאנקי) שהזנב של הדג הוא פשוט ההגה שלו.

את החיות עם הזנב ציירתי בשחור-לבן:

הדג המסכן ששוחה, מה שנקרא "ללא הגה" נראה כך:

כפי שכבר סיפרתי באחת הרשומות, הייתי פעם המאייר של כתב העת צלילה של ההתאחדות הישראלית לצלילה, ושם ציירתי דגים רבים. הנה כמה מהם:

בספר לראות איך, שכתב יהודה אטלס ובו הוא מביא דברים שילד (הילד שהוא היה) מבקש לראות, למרות שבמציאות זה לא אפשרי, הופיע העמוד הזה:

באלפי האיורים שעשיתי לעיתונים יש שימוש ויזואלי רב בקלישאות מילוליות. במקרה הזה – "הדג מסריח מהראש":

מתי קשה לדג לנשום? – מתוך סדרת הספרים מה-מי-למה, שעשיתי עם אהרן שמי:

"קניתי קשקש", קרא קרפיון – זה דג מהספר באמת אלף בית שכתב אפרים סידון:

הנה דג מהספר קוראים לי בנצי ויש לי כובע קש שכתבה רחל שמיר:

והדג מתוך מילמשוגעות:

ואלה הדגים מתוך הספר אני חושב משמע אני טועה של חיים שפירא וגייל גלבוע.

"מזל דגים" של רונלד סירל, הקריקטוריסט האנגלי המוכר ביותר בחצי השני של המאה ה-20:

פיליפה סינקלייר היא אמנית סקוטית שעובדת באקוורל. היא חיה ליד הים ומציירת בעיקר מראות ים ודגים:

והנה דג בפוסטר להצגת ילדים בברלין באיור של יורגן שפון, מעצב גרמני נודע יליד לייפציג, 1934:

והנה דגים של טומי אונגרר:

גרנדוויל (1847-1803), Grandville מגדולי המאיירים של המאה ה-19, הספיק ב-44 שנותיו לאייר אלפי איורים, שהידועים בהם הם האיורים למסעי גוליבר. הוא התמחה בהאנשת חיות. באיור הבא יש היפוך סאטירי: הדגים דגים בני אדם. הפיתיונות הם הדברים שבני האדם חושקים בהם.

ארנסט גריזה (1907-1843) נחשב למאייר אנגלי, למרות שנולד בצרפת ולמד אמנות בבלגיה. הוא חי בלונדון קרוב לגן החיות וכל חייו הבוגרים נודע כצייר חיות. מי שרואה בהאנשת חיות חיסרון אצל מאיירים אולי לא יאהב את עבודותיו של גריזה, אבל האיש היה בעל תודעה חברתית חזקה, והחיות שלו הן כולן סאטירה על החברה האנושית.

בציור הזה הוא מתאר את הדגים רוקדים ריקוד מלחמה לפני שהם יוצאים לקרב עם צוללנים. צויר בשנת 1882: