הפרצוף כמשל

כמה דברים שהעסיקו אותי במשך שנים, הגעתי אליהם בגלל סוג של מוגבלות.

כמה פעמים הזכרתי שהשיגעון שלי ללונדון ולתרבות האנגלית מקורו באנגלית הרעה שלי, שבה אני מתקשה עד היום, וגם בכך שהייתי אחרון מבין חברי שנסע לחו"ל.

הפעם אני מבקש לספר לכם על תופעה שקרויה פְּרוֹסוֹפָּאגְנוֹזְיָה ושאני כנראה לוקה בה, למרות שמעולם לא אובחנתי.

מדובר באנשים שלא מזהים בקלות פרצופים (על פי ויקיפדיה: "הפרעה המתבטאת בקושי בעיבוד פנים שונות, ובהבחנה ביניהן").

בגילוי הקשה של התופעה הלוקים בה לא מזהים ברחוב אפילו פרצופים של אנשים שהם מכירים היטב. אצלי זה לא חמור עד כדי כך, וזה מפריע לי בעיקר כשאני צופה בסרט ולא מצליח לזהות את הגיבורים (בעיקר את הגיבורות…)

אני חושב שבגלל התופעה הזאת אני לא כל כך מוצלח בציורי פורטרטים של דמויות אמיתיות ונרתע בכל פעם שאומרים לי "צייר אותי".

ייתכן שהבעיה הזאת היא אחת הסיבות שגרמה לי להיות "משוגע לפרצופים". כשאני מתחיל לצייר (או כמו שאומרים, "לשרבט") על מפית במסעדה, בלי לחשוב הרבה, זה תמיד מתחיל בפרצוף, בדרך כלל פרצוף של גבר (אבל עניין המגדר כבר לא שייך לרשומה הזאת. בהזדמנות אעלה רשומה מיוחדת על כך).

הנה דף שציירתי בטיסה האחרונה שלי ללונדון:

פרצופים מופיעים אצלי כמעט בכל דבר.

הנה 14 פרצופים שבחרתי מסדרת הגלויות המצוירות שעשיתי בשנים  1989-1988:

זוהי העטיפה של פיבן, ספר הפורטרטים של חנוך פיבן:

כתבתי בו הקדמה. הנה כמה קטעים מתוכה:

הפיסיוגנומיה (תורת הפרצוף) העסיקה כמובן גם אמנים רבים.

ויליאם הוגארת' (1764-1697) למשל היה מודע לתיאוריות שונות של חוכמת הפרצוף, וחלק גדול של ציוריו הסאטיריים, נעשה בהשראת כמה מהתיאוריות שפיתחו פילוסופים ואמנים כמו דלה-פורטה (1602-1537) ולה-ברן (1690-1619).

התחום האליפטי בן 30-20 הסנטימטרים שבו משובצים כמה אברים, עיניים, אף, ואוזניים, שלעתים קרובות מעוטר במקומות שונים על ידי שערות, זכה לטיפול אמנותי מפורט יותר מכל דבר אחר.

כל אמן שמצייר נושאים אנושיים יעיד כי כאשר הוא ניגש לעצב פרצוף, עולה מתח הריכוז שלו למדרגה הגבוהה ביותר. מיקומו של כל אבר, יחסית למסגרת הפנים ולשאר האברים, הוא קריטי ודורש דיוק עילאי.

אם אמן מאריך או מקצר מעט מקור של ציפור, אוזן של חתול, או קרן של יעל, לא תהיה לכך השפעה רגשית על הצופים ביצירה, למעט בודדים, זואולוגים שעוסקים בציפורים, חתולים או יעלים. בתחום הפנים האנושיות כולנו זואולוגים ומחזיקים ביכולת להבחין בסטיות עדינות ביותר, כמו פזילה קלה, אף עקום או פה לא סימטרי.

אמנים המציירים דיוקנאות של אנשים מסוימים חייבים להיות בעלי רגישות נוספת ולהביא לכך שכלל כל האברים והמסגרת יצרו פרצוף שדומה לאדם המצויר (ובמקרים רבים הם גם נדרשים להחמיא לו). ככל שהתחום בו עוסק האמן טעון יותר רגישות (למשל ציור דיוקנאות), קיימת סכנה גדולה יותר שהאמן, שמתרכז בדיוק, עשוי להיות עצור ולא חופשי ולעתים לשכוח, או להתחמק, מהדרישות או מהאמירות האמיתיות, לאמור צורה, צבע, קו, קומפוזיציה וכו'.

לא מקרה הוא שהתנועות האמנותיות ששחררו את ידו של האמן וגרסו חופש רב יותר בביטוי, הופיעו על במת ההיסטוריה יד ביד עם הופעת הצילום. ועובדה ידועה היא שהצילום הפחית במידה ניכרת את מספרם של ציירי הדיוקנאות, בעיקר אלה שעסקו בתיעוד ובהנצחה יותר מאשר בציור.

הנה שני פרצופים מהספר הזה:

ברשומה הזאת בחרתי להציג לכם ארבעה אמני פרצוף.

את הראשון ייתכן שרובכם מכירים היטב. מדובר בג'וזפה ארצ'ימבולדו:

הוא נולד במילנו ב-1572, אבל הצ'כים מתייחסים אליו כאל שלהם בגלל שהיה אמן של בית המלוכה אצל מקסימיליאן השני ורודולף השני בפראג.

למרות שארצ'ימבולדו צייר ציורים רבים שהתאימו לתקופה, בעיקר ציורים דתיים, העולם יזכור אותו בגלל הפורטרטים האלה:

עד היום יש שעוסקים בניתוחי יצירותיו ובשאלות האם הוא באמת מבשר הסוריאליזם ועד כמה הפורטרטים הם סאטירה על דמויות מתקופתו.

כאן לא אכנס לזה, והסיבה שהבאתי אותו היא רק להראות שהפרצוף בתודעה שלנו חזק יותר מהמרכיבים שלו. כלומר כשהעין שלנו נתקלת בציור הזה, המילה פרצוף היא הראשונה שאנחנו אומרים לעצמנו.

ביקשתי פעם מתלמידים שלי להסתכל במשך חמש דקות בפרצוף של ארצ'ימבולדו ואחר כך ביקשתי שיכתבו כמה משפטים. רוב ההתייחסות הייתה להבעות ולדמות, ורק מעט התייחסות למרכיבים.

הנה עוד שלושה פורטרטים שלו:

השפעות ישירות של ארצ'ימבולדו אפשר לראות אצל אמנים רבים בני זמננו, וכאן אביא רק את פרייה ג'ובינס, אמנית רב תחומית אוסטרלית.

מה שארצ'ימבולדו עשה מירקות, פירות, ספרים ודגים, ג'ובינס עושה מחלקי בובות. הנה כמה פורטרטים שלה:

וזהו נוי וולקוב:

וולקוב נולד ברוסיה ב-1947 ולמד אמנות באודסה ובלנינגרד. מסיבות שאינן מובנות לי, היו לו קשיים רבים מול השלטונות עד שהיגר לארצות הברית ב-1989. הפורטרטים שלו הם בעיקר קומקומים.

רוב הפורטרטים שלו הם של אישים ידועים. אשאיר לכם לפענח מיהם:

וכעת לשני האמנים המצוינים שרציתי להתרכז בהם ברשומה הזאת. האחד נולד בליטא ב-1949 אבל חי ויוצר בפולין. שמו – בתקווה שכך אכן מבטאים את זה – סטאסיס אידריגוויציוס (Stasys Eidrigeicius):

מדובר בצייר ומעצב, שידוע בעיקר בכרזות המצוינות שלו, שבהן כמעט תמיד הדבר העיקרי הוא פרצוף:

אם אני צריך להביא דוגמה לצורת העבודה האהובה עליי של "נושא ווריאציות", אין כמו העבודות שלו.

הנה סרטון על דרך עבודתו.

אמנית נוספת של פרצופים, שמפליאה לעבוד בעיקר עם בדים, היא טרזה בישבסקה.

היא נולדה בפולין ולמדה ציור ואמנות גרפית באקדמיה לאמנות. היא עיצבה כרזות וספרי ילדים, ועבדה תקופת מה עם יאן לניצה הגדול. היא גרה ויוצרת בפריז ומציגה בכל העולם.

כשאני שומע על אמן או אמנית שחומר היצירה שלהם הוא בד, אני מתמלא חשדנות, בדיוק כמו שזה קורה לי כשאני רואה יוצרים שמכורים לאיזושהי טכניקה ספציפית אחרת או לטקסטורות.

אמנים כאלה נדמים בעיניי לבעלי בית שמתאהבים במשרתים שלהם.

בישווסקה, לעומת זאת, לא מאוהבת בבדים. היא משתמשת בהם. הנה כמה עבודות שלה:

*

ואני מבטיח שנושא הפרצוף האנושי יעלה עוד פעמים רבות ברשומות שלי.