“אלוהים אדירים”, קראה דודתו של קלוביס, “יש שם מישהו שאני מכירה שמתקרב אלינו, אני לא זוכרת איך קוראים לו, אבל הוא סעד איתנו פעם בעיר. אה… טארינגטון, כן, זה שמו. הוא שמע על הפיקניק שאני עורכת לנסיכה והוא ייצמד אליי כמו חגורת הצלה עד שאזמין אותו. אחר כך ישאל אם הוא רשאי להביא את כל נשותיו ואימותיו ואחיותיו לפיקניק. זאת הבעיה עם ערי החוף הקטנות האלה, אי אפשר לחמוק מאף אחד”.
“אני אתן לך חיפוי כעת אם את רוצה להסתלק”, התנדב קלוביס. “יש לך יתרון של עשרה מטרים אם לא תבזבזי זמן”.
דודתו של קלוביס נענתה ברצון להצעה וחמקה כמו ספינת קיטור על הנילוס, כשמאחוריה מזדנבת אדווה חומה בדמותו של כלב פקינז.
“תעמיד פנים כאילו אתה לא מכיר אותו”, הייתה עצת הפרידה שלה, שנאמרה באומץ של לוחם שבורח מהחזית.
עבר רגע ודברי הפתיחה של ג’נטלמן מסביר פנים התקבלו על ידי קלוביס במה שנקרא “קול דממה דקה”, שהביעה היעדר מוחלט של היכרות קודמת עם העומד למבחן.
“אני מניח שאתה לא מזהה אותי בגלל השפם”, אמר האיש. “התחלתי לגדל אותו רק לפני חודשיים”.
“ההפך”, אמר קלוביס, “השפם זה הדבר היחיד אצלך שנראה לי מוכר. אני מרגיש שכבר פגשתי אותו באיזה מקום”.
“שמי טארינגטון”, המשיך המועמד להיכרות.
“שם שימושי מאוד”, אמר קלוביס. “עם שם כזה אף אחד לא יכול לבוא אליך בטענות אם לא תעשה שום מעשה נועז או מצטיין במיוחד, נכון? ובכל זאת, אם היית מגייס גדוד של פרשים קלים במצב של חירום לאומי אז ל”בריגדת הפרשים הקלים של טארינגטון” היה צלצול ראוי ומאיץ דופק. בעוד שאם שמך היה “ספּופין” זה לא היה לעניין. אפילו בתקופת חירום איש לא היה מתנדב ל”פרשי ספוּפין”.
האורח העלה חיוך רפה, כמו מישהו שאי אפשר לסלק אותו בדיבורים שטותיים, והמשיך בסבלנות עיקשת: “אתה חייב לזכור את שמי, כיוון…”
“בטח שאזכור”, אמר קלוביס. “רק הבוקר ביקשה אותי דודתי להציע שמות לארבעה ינשופים צעירים שקיבלה במתנה כחיות מחמד. אקרא לכולם טארינגטון, ואז אם אחד או שניים מהם ימותו או יברחו, או שיעזבו בדרך אחרת שבה נוהגים ינשופי בית לעזוב, עדיין יהיה לנו ינשוף אחד או שניים שישאו את שמך, ודודתי לא תניח לי בשום פנים ואופן לשכוח אותו. היא תמיד תשאל: ‘נתת לטארינגטונים את העכברים שלהם?’ או שאלות דומות. היא תמיד אומרת שאם אתה מחזיק חיות בר בתור חיות מחמד אתה חייב לדאוג להן, וכמובן שהיא צודקת”.
“פגשתי אותך פעם בארוחת צהריים בבית דודתך…” נכנס מר טארינגטון לדבריו. הוא נראה חיוור אבל עדיין תקיף בדעתו.
“דודתי מעולם לא סועדת בצהריים”, אמר קלוביס. “היא שייכת לליגה הלאומית נגד ארוחות צהריים, שעושה עבודה מצוינת, בדרך שקטה ובלי להתבלט. חצי פאונד דמי חבר לשלושה חודשים מקנה לך את הזכות לוותר על תשעים ושתיים ארוחות צהריים”.
“זה בטח משהו חדש”, קרא טארינגטון.
“לא, לא. זאת אותה הדודה שהייתה לי תמיד”, אמר קלוביס בקרירות.
“אני זוכר היטב שפגשתי אותך בארוחת צהריים שערכה דודתך”, התעקש טארינגטון, שעל לחייו עלה סומק שלא בישר על בריאות.
“מה הגישו בארוחה?” שאל קלוביס.
“אה… זה אני לא ממש זוכר…”
“כמה יפה מצידך שאתה זוכר את דודתי בשעה שאתה לא זוכר מה אכלת אצלה. אצלי זה בדיוק הפוך. אני זוכר את התפריט הרבה זמן אחרי ששכחתי את שם המארחת שהייתה צמודה אליו. אני זוכר שכאשר הייתי בן שבע קיבלתי אפרסק במסיבת גן של איזו דוכסית; אבל אני לא זוכר שום דבר שקשור אליה חוץ מזה שההיכרות שלנו הייתה רופפת, כי היא קראה לי “ילד קטן ונחמד” אבל יש לי זיכרונות בלתי נשכחים על האפרסק. זה היה אחד האפרסקים העסיסיים האלה, שממש הולך לקראתך ותוך רגע הוא על כולך.
“זה היה פרי מפואר ובלתי מושחת של חממה, ובכל זאת הצליח לסגל לעצמו את כל היתרונות של לפתן. היית גם נוגס בו וגם שותה אותו בעת ובעונה אחת. אם אתה שואל אותי, יש משהו מלבב ומסתורי ברעיון של פרי שנראה כמו כדור קטיפה, שמבשיל לאט לאט ומתחמם לכלל שלמות בימים ארוכים ובלילות הריחניים של הקיץ עד שהוא פוגש אותי ברגע השיא של חייו. לעולם לא אשכח אותו, גם אם אשתדל מאוד. ואחרי שזללתי כל חלק שהיה ראוי לאכילה, עדיין נותר החרצן שילד אחר בטלן וטיפשון היה משליך; אני הכנסתי אותו לתוך החולצה של ילד שלבש חליפת מלח עם מחשוף גדול ואמרתי לו שאני חושב שזה עקרב, ולפי ההתפתלויות והצריחות שלו נראה שהוא האמין לי, אף על פי שקשה להבין איך הטיפש הזה חשב שהשגתי עקרב במסיבת גן. אז אחרי כל זה ברור שהאפרסק הזה הוא זיכרון נפלא ורב אושר…”
טארינגטון המובס נסוג בינתיים אל מחוץ לטווח השמיעה והתנחם במחשבה שפיקניק, ואפילו פיקניק לנסיכה, שכולל את נוכחותו של קלוביס, עשוי להיות חוויה מפוקפקת.
“ברור לי שאפנה לקריירה דיפלומטית”, אמר קלוביס לעצמו כשהלך לאיטו להצטרף לדודתו. “אף אחד לא יוכל להתחרות בי כשאדבר נגד הצעות חוק לא רצויות”.
*
סיפורים נוספים של סאקי שתרגמתי ואיירתי:
זה נהדר!! איפה הכפתור שמאפשר שיתוף? (בפייסבוק למשל)
אני צריכה אחד כזה איתי תמיד.