לפני כשנה איירתי את הספר הזה שכתבה קרן גיגי:
מסופר בו על אימא שמפתיעה את בתה וחברותיה ועורכת להן מסיבת תה מפוארת, ואגב זה היא מספרת את סיפור התה.
הנה כמה איורים מהספר הזה:
*******
התיאור היפה ביותר שאני מכיר של המוסד האנגלי הזה "תה של חמש אחה"צ" מביא בסיפור שלהלן הסופר סאקי (ה. ה. מונרו), אחד מיוצרי ההומור הגדולים ביותר בתרבות האנגלית.
למרות שסאקי, על פי הסיפורים שלו, נראה לי כמו מישהו שחיבב מאוד את ה-Five O'clock Tea, הסיפור הזה, שסופר מנקודת מבטו של רווק אנגלי בן 34, הוא שנאה צרופה למוסד הזה.
וזאת כנראה הדרך הטובה לתאר ולאפיין מוסד כזה…
כמה מילים על "התה של חמש": כשסאקי כותב את הסיפור Tea, המנהג הזה הוא בערך בן 50 שנה בסך הכול.
הכול התחיל עם אנה מריה סטנהופ, הדוכסית השנייה של בדפורד, דמות לא הכי סימפטית, שהייתה חברתה הטובה ובת לוויתה של המלכה ויקטוריה. אז מסתבר שהדוכסית הזאת הייתה פשוט רעבה ב-17:00.
זה היה די הגיוני בימים שנהגו לאכול באנגליה רק ארוחת בוקר וארוחת ערב, ואז היא בקשה שיביאו לחדרה תה עם משהו קטן לאכול.
אחרי זמן קצר היא התחילה להזמין לארוחה הזאת גם כמה חברים, בין השאר גם כדי להתפאר בכלי הכסף והחרסינה העדינים שלה.
המנהג התפשט בקרב האצולה ומהר מאוד הגיע גם למעמד הביניים ואפילו למעמד הפועלים.
אז הנה הסיפור של סאקי:
*****************
תה / סאקי
תרגום באופן חופשי: דני קרמן עם עזרה מסיבית של ענת פוֹקס
איורים: דני קרמן
ג'יימס קושאט-פרינקלי היה בחור צעיר, שתמיד ליווה אותו ביטחון מוחלט שיום אחד הוא יתחתן. עד גיל שלושים וארבע הוא לא עשה דבר כדי להצדיק את הביטחון המוחלט הזה. הוא חיבב ואפילו העריץ קבוצה די גדולה של נשים. מדובר בהערצה אדישה, בלי לייחד אף אחת מהן למטרות נישואין, כמו שמישהו מתפעל מהאלפים בלי לרצות שאחת הפסגות תהיה שייכת לו. חוסר היוזמה בתחום הזה עורר מידה מסוימת של חוסר סובלנות בקרב הנשים בעלות האופי הסנטימנטלי במשפחתו: אמו, אחיותיו, הדודה שגרה איתם, ועוד שתיים או שלוש נשים כבודות ידידות המשפחה, שהתייחסו במורת רוח לגישה שלו לעניין הנישואין וממש לא הסתירו את זה. הן עקבו בלהיטות אחרי החיזורים התמימים שלו, כמו קבוצה של כלבי טרייר שמתבוננת באדם שאולי יוציא אותם לטיול. הרי אף אחד לא מסוגל להתנגד לאורך זמן למבטים כאלה של כלבים שמשתוקקים לצאת לטיול.
ג'יימס קושאט-פרינקלי לא היה מספיק עקשן או אדיש כדי להתעלם מרצונם העז של בני משפחתו שיתארס, וכאשר דודו ג'ולס הלך לעולמו והשאיר לו ירושה נאה, נראה לו שזה ממש הזמן למצוא מישהי שאיתה יוכל לחלוק את הירושה. התהליך הזה של החיפוש נעשה יותר בהשפעת הסביבה מאשר ביוזמתו שלו. רוב הנשים במשפחתו, וגם החברות, בחרו מכל הבנות את ג'ואן סבסטייבל כאישה המתאימה ביותר שלה יציע נישואין, ולאט לאט התרגל גם ג'יימס לרעיון שזאת תהיה ג'ואן שתעבור יחד איתו את שלבי האיחולים, המתנות, בתי המלון בנורווגיה או בים התיכון ובסוף גם את שלב ההשתקעות בביתם. אבל זה היה הכרחי לשאול את הגברת עצמה מה דעתה בנושא. עד כה הייתה זאת המשפחה שניהלה את החיזור באופן מקצועי ודיסקרטי, אבל ההצעה עצמה חייבה מאמץ של פעילות אישית של ג'יימס.
ג'יימס קושאט-פרינקלי חצה את הפארק בדרכו לבית של משפחת סבסטייבל במצב רוח די טוב. מכיוון שהדבר אמור להיעשות, הוא שמח שכבר היום אחרי הצהריים הוא יוכל להפסיק לדאוג. להציע נישואין, אפילו לנערה נחמדה כמו ג'ואן, זה אמנם עסק מטריד משהו, אבל ירח דבש במנורקה וחיי נישואין מאושרים לא יתקיימו ללא ההקדמה הזו. הוא דמיין לעצמו איך זה להיות במנורקה. בעיני רוחו זה היה אי שהיה שרוי בסוג של אבל. אי שיש בו תרנגולות שחורות או לבנות שמתרוצצות לכאן ולשם. בטח במציאות זה לא כך, הוא חשב. אנשים שביקרו במוסקבה סיפרו לו שהם לא ראו שום "ברווזים מוסקבאים". אז יכול להיות שגם במנורקה אין "תרנגולות מנורקה".
ההרהורים על הים התיכון פסקו כששמע את קול השעון מציין חצי שעה. זה ארבע וחצי, הוא חשב, כשפניו נעשו זעופים. הוא יגיע לבית של משפחת סבסטייבל בדיוק לתה של חמש. ג'ואן תשב ליד השולחן הנמוך, שיהיה עמוס בקומקומי תה כסופים, כדי שמנת וכוסות תה עדינות מפורצלן, ומאחורי כל זה יצלצל בעדינות קולה בסדרה של שאלות חביבות על "תה חלש או חזק? כמה סוכר, אם בכלל? חלב? שמנת? וכד'. זה שקול לקוביה אחת, אתה יודע, נכון? אה, שכחתי, אתה שם חלב בתה, נכון? אתה רוצה עוד קצת מים? התה חזק מדי?"
קושאט-פרינקלי קרא על מצבים כאלה בעשרות רומנים, וגם מאות התנסויות אישות אישרו לו שכך נראית המציאות. אלפי נשים בשעת אחר הצהריים הרצינית הזאת יושבות מאחורי חפצים עדינים מפורצלן ומכסף, והקולות שלהן מצטלצלים בעדינות במפל של שאלות מפצירות. קושאט-פרינקלי ממש תיעב את המוסד הזה של תה-אחר-הצהריים. בשעה הזאת האישה אמורה להיות שרועה על ספה או על מיטה, לדבר בחינניות ולהיראות מצוין, או פשוט להיות שקטה כמו משהו להסתכל עליו. מאחורי וילון משי יוצא משרת נובי קטן ומביא על מגש כוסות ומעדנים, ואלה מתקבלים בשתיקה, ללא הפטפוטים הנלווים על שמנת וסוכר ומים חמים. כאשר הנשמה שלך מתרכזת ברגליים של אהובתך, איך אפשר לדבר ברצינות על תה חלש… קושאט-פרינקלי לא חלק את דעתו על הנושא עם אמו. כל חייה היא הייתה רגילה לפטפט בחינניות בשעת התה מאחורי כלי הפורצלן והכסף העדינים. ואם היה מדבר איתה על שכיבה על ספות או על משרתים נובים, היא הייתה ממליצה לו לנסוע לשבוע לחוף הים. עכשיו, כאשר הלך בסבך הרחובות הקטנים של מייפר, שהובילו לבניין האלגנטי של משפחת סבסטייבל, הוא נתקף ממש אימה מהפגישה עם ג'ואן. אבל פתאום הייתה לו גאולה. בבית קטן, בחלק היותר רועש של רחוב אסקימו, גרה רודה אלאם, בת דודה רחוקה, שהתפרנסה מעשיית כובעים יוקרתיים. הכובעים נראו ממש כאילו הגיעו מפריז. הצ'קים שקיבלה תמורתם לא נראו למרבה הצער כאילו הם הולכים לפריז, אבל נראה שרודה, למרות מצבה הדחוק, מצאה שהחיים די משעשעים ומהנים. קושאט-פרינקלי החליט לבקר אותה וכך ידחה בחצי שעה את העניין החשוב שלשמו הלך. ואם יאריך בביקור, כשיגיע למשפחת סבסטייבל ייעלמו כלי הפורצלן והכסף העדינים.
רודה קיבלה את פניו בחדר שהיה גם חדר עבודה, סלון ומטבח, שהיה נקי להפליא ומאוד נוח גם יחד.
"אני מכינה ארוחת פיקניק", היא הכריזה. "יש קוויאר בצנצנת הזאת ליד המרפק שלך. תתחיל עם הלחם הכפרי והחמאה. תמצא לעצמך עוד ספל. הקומקום מאחוריך, ועכשיו אני מחכה שתספר לי מאות דברים".
היא לא הזכירה יותר את האוכל, אבל דיברה בעליזות וגרמה גם לאורח שלה לדבר בעליזות. באותו זמן היא פרסה את הלחם במיומנות רבה והוציאה מייד פלפל אדום ולימון, ממש בזמן שכל כך הרבה נשים היו מתנצלות על כך שאין להן פלפל ולימון. קושאט-פרינקלי נוכח לדעת שהוא נהנה מאוד מארוחת תה, בלי שיזדקק לענות על שאלות שקשורות לארוחה, כמו ששר החקלאות נשאל כשפורצת מגיפה בקרב הבקר.
"עכשיו תגיד למה באת לבקר", אמרה רודה לפתע. "זאת לא סקרנות 'סתם', אלא גם סקרנות עסקית. אני מקווה שבאת בגלל הכובעים. אתמול שמעתי שקיבלת ירושה ואז עלה בדעתי שדרך טובה וחגיגית לחגוג את הירושה תהיה לקנות כובעים אופנתיים ויקרים לאחיות שלך. אולי הן לא אמרו לך שום דבר בעניין הכובעים, אבל אני בטוחה שהן חשבו על זה. עוד מעט תהיה תחרות המכוניות של גודווד, ואני נורא עסוקה. אבל לחץ אצלנו זה הרגל. בעניין הזה אנחנו דומות לסיר".
"זה לא בקשר לכובעים", אמר האורח. "בעצם לא באתי בגלל משהו מסוים. עברתי בסביבה וחשבתי לקפוץ אלייך. אבל מכיוון שאני כבר כאן, עלה במוחי רעיון. אז תשכחי לרגע מגודווד ותקשיבי, ואני אגיד לך מה העניין".
כארבעים דקות מאוחר יותר חזר ג'יימס קושאט-פרינקלי לחיק משפחתו ובפיו בשורות חשובות.
"אני מאורס" הכריז.
נשמעו קריאות שמחה, ברכות ואיחולים.
"אהה! ידענו! ראינו שזה מגיע! אנחנו ניבאנו את זה כבר לפני כמה שבועות!"
"אני מתערב אתכם שלא", אמר קושאט-פרינקלי. "אם מישהו היה אומר לי היום בארוחת הצהריים שאחר הצהריים אני אבקש מרודה אלאם להתחתן איתי, ושהיא תסכים, הייתי צוחק לו בפנים".
המהירות הזאת בה הגיעה הרומנטיקה פיצתה את בנות המשפחה על סבלנותן ומאמציהן הדיפלומטים. זה היה קצת מעייף להעביר ברגע אחד את ההתלהבות שלהן מג'ואן סבסטייבל לרודה אלאם, אבל אחרי הכול מדובר באשתו של ג'יימס וחייבים להתחשב גם בטעמו.
אחר צהריים אחד בספטמבר באותה שנה, לאחר שהסתיים ירח הדבש במנורקה, קושאט-פרינקלי נכנס לביתו החדש בכיכר גרנצ'סטר. רודה ישבה מאחורי שולחן נמוך, כשלפניה מערכת של כלי פורצלן עדינים וכלי כסף בוהקים. כשהושיטה לו כוס, היה צלצול נעים בקולה.
"אתה אוהב את התה שלך יותר חלש? לא? להוסיף לך עוד מים חמים?"
סיפורים נוספים של סאקי שתרגמתי ואיירתי תוכלו לקרוא כאן.
