ספריית מרגנית – עטיפות ספרים

בעבר סיפרתי שראשיתה של הוצאת הספרים שהיום נקראת "כנרת זמורה דביר" הייתה אצלי בסטודיו.

כשאהד זמורה, שהיה אז עורך דבר השבוע, סיפר לי שאביו ישראל מעביר לו את הוצאת מחברות לספרות, הצעתי לו להיפגש עם ידידי אשר ביתן, שהיה אז בעל הוצאת ספרים קטנה. לימים השניים צירפו אליהם גם את עודד מודן, וכך נוצרה הוצאת זמורה ביתן מודן.

באופן טבעי הפכתי למעצב של רוב עטיפות הספרים של ההוצאה. עברו כמה שנים והעורך והסופר יחיעם פדן הציע לאהד להקים ספרייה של ספרי נוער.

היום נוער נחשב פלח אוכלוסייה שממעט לקרוא (ולקנות) ספרים. יחיעם, שהיה ידען גדול והכיר היטב ספרים מצוינים שטרם תורגמו לעברית, שכנע את אהד – איש ספר שהיה קורא באופן קבוע מוספים ספרותיים מחו"ל – להוציא סדרת ספרים לנוער.

אינני זוכר מי היה זה שהציע את השם "מרגנית", נדמה לי שזה היה יחיעם, ואני התבקשתי לעצב את הסדרה ואת רוב האיורים לעטיפות.

וזאת הזדמנות לכתוב כמה מילים על עטיפות לספרים מתורגמים.

מכל תחומי העיצוב, העיצוב הגרפי הוא אולי התחום היחיד שכמעט שלא עובר מתרבות לתרבות.

לישראלי מעולם לא היית בעיה לשבת על כיסא שעוצב במילנו או להשתמש במיקרוגל שעוצב בברלין, אבל באותה תקופה, המו"לים, העורכים ואנשי השיווק של הוצאות הספרים השתמשו רק לעיתים רחוקות בעטיפת הספר המקורית כאשר הוציאו אותו בעברית. היום המצב הזה השתנה.

ברוב ספרי מרגנית היו איורים, ואלה נלקחו מהמקור, ורק לעיתים רחוקות הם הוחלפו באיורים תוצרת הארץ. אבל עטיפות הספרים של מרגנית כולן עוצבו מחדש על ידי מעצבים ישראליים. העיצוב הכללי של הסדרה היה קבוע, הוא היה נראה ככה:

עד ששונה שנים רבות מאוחר יותר.

ולכן למעשה העיצוב של כל ספר ספציפי היה בעצם איור.

ברשומה הזאת אספר על 40 עטיפות שעשיתי לסדרת מרגנית.

לצד כל עטיפה שאיירתי למרגנית אציג את העטיפה של אותו ספר במקור. כלומר אציג עטיפה אחת שבחרתי, מאחר שבמקור היו לרוב יותר מעטיפה אחת.

אפתח בכמה עטיפות שבהן בחרתי להשתמש באיור מקורי מתוך הספר, דהיינו לא איור מקורי שלי, שבהסכמת ההוצאה המקורית טיפלתי בו בעיקר בצבע ובקומפוזיציה.

אחת מהעטיפות האלה היא זאת:

מאחר שהמאייר הקבוע שעבד עם רואלד דאל היה קוונטין בלייק, חשבתי שיהיה נכון להשתמש בעטיפה באיור של בלייק שהוספתי לו צבע. במקרה הזה העטיפה שעשיתי לא רחוקה מהעטיפה הזאת, שהיא אחת העטיפות של הספר בהוצאה האנגלית:

איירתי במרגנית עוד כמה עטיפות לספרים של רואלד דאל. למשל את צ'רלי והשוקולדה:

האיורים בספר הזה במהדורה העברית שתרגם אוריאל אופק הם לא של בלייק אלא של ג'וזף שיינדלמן, ואני אפילו לא טרחתי לעצב את המכונה שעל עטיפה שתהיה דומה למכונה של שיינדלמן:

ואכן אני חש אי נוחות למראה העטיפה שלי – שלשמחתי הוחלפה אחרי כמה שנים. הנה אחת העטיפות מהמהדורה האנגלית:

עוד ספר של דאל הוא ג'יימס והאפרסק הענק. בעטיפה האנגלית מופיע איור של קוונטין בלייק:

אני עשיתי כאן איור משלי, ובחרתי להראות בו את האפרסק בכל גודלו, ועוד בים:

גם בספר דני אלוף העולם עשיתי איור מקורי שלי:

ולא השתמשתי באחד האיורים של קוונטין בלייק, כמו למשל בעטיפה הזאת:

בין השאר בגלל שבארץ יצא הספר עם איורים אחרים.

עוד ספר שנחשב "קלאסי", בעיקר בארצות הברית, הוא הספר הזה:

בעבר סיפרתי את סיפור החברות בין הסופר נורטון ג'סטר והמאייר ז'ול פייפר. אני מאוד אוהב את ז'ול פייפר, ולכן השתמשתי בעטיפה באיור שלו שעיבדתי וצבעתי:

היו כמה ספרים שיחיעם החליט להוציא, למרות שבעבר כבר היה תרגום שלהם. אחד מהם הוא זה:

בילדותי זה היה אחד הספרים הכי נקראים, ונמצ'ק החמוד היה אחד מגיבורי ילדותנו. כמו שאתם אולי זוכרים, הספר הזה יצא בשני חלקים: מחניים ואיזהו גיבור. בעבר ציינתי את האירוניה של בחירת השמות בעברית, שהם שמות "יהודיים" למשעי, בזמן ששם הספר בהונגרית מזכיר את פאול, דמות נוצרית, והמגרש עליו נלחמים הנערים נמצא בפינת פאול ומריה (עניין נוצרי לגמרי).

גם בספר הזה בחרתי להשתמש באיור מהספר המקורי, שעבר טיפול שלי.

מתוך שפע העטיפות בהונגרית ובשפות אחרות, בחרתי להציג את זאת:

בסדרת מרגנית יצאו אז לאור גם שלושה ספרים של קונאן דויל, שגיבורם הוא שרלוק הולמס, שלושתם עם איורים שלי.

הראשון היה חקירה בשני:

והנה עטיפה אנגלית, שבחרתי דווקא בגלל שהולמס נראה כאן קצת כמו חסר בית:

והנה עמק הפחד, הסיפור הכי פחות מוכר, ואולי גם הכי פחות מוצלח:

והנה חותם הארבעה:

שלוש העטיפות שעשיתי לספריו של מיכאל אנדה שיצאו בסדרת מרגנית הן העטיפות שאני הכי אוהב מכל העטיפות שאיירתי לסדרה. וזה מעניין, כי אנדה הוא לא מהסופרים האהובים עליי במיוחד. בעקבות העטיפה הזאת של מומו קיבלתי בעבר מכתבים מקוראים רבים, שביקשו לרכוש את האיור:

הנה אחד האיורים של מומו מהמהדורה בגרמנית:

הנה עוד שני ספרים של אנדה שיצאו במרגנית:

הספר של ז'ול ורן מסעותיו והרפתקאותיו של קפטן הטרס יצא לאור במרגנית בשלושה כרכים, לאחר שהעיצוב שלי שונה. הנה העטיפה שאיירתי:

והנה עטיפה של מהדורה אנגלית:

את האפוס הפיני קאלוואלה הכרתי עוד מהתרגום של שאול טשרניחובסקי, שיצא עשר שנים לפני שנולדתי, ולכן כשיצא הספר בתרגום חדש של שרה טוביה, שמחתי מאוד לאייר את העטיפה הזאת:

לצערי בספר של מרגנית לא מצוין שם המאייר שרבים מאיוריו מופיעים בספר:

אני אוהב אותם מאוד.

והנה אחת העטיפות של קאלוואלה בפינית:

הספר היחיד בספרית מרגנית שלו עשיתי שתי עטיפות היה הספר הזה:

משום מה העורכים חשבו שזאת לא עטיפה מוצלחת וביקשו שאאייר שוב, וזאת הייתה העטיפה השנייה:

לסיפורי הנס כריסטיאן אנדרסן עשיתי שתי עטיפות:

ועטיפה אחת למפצח האגוזים של הופמן:

מרי פופינס בתרגומה של דליה רביקוביץ' הופיע בעברית עם האיורים של מרי שפארד, בתו של ארנסט שפרד.

ברוב העטיפות של הספר האנגלית מופיעה מרי פופינס באוויר עם המטרייה, שזה כמעט הסמל המסחרי של המותג מרי פופינס:

אני בחרתי לאייר דווקא את הסיטואציה של הריחוף:

אפילו בוג ז'רגל של ויקטור הוגו יצא במרגנית.

בני גילי קראו אותו בהוצאת אמנות בתרגום של שלונסקי (!).

הנה העטיפה שלי:

ואחת העטיפות מחו"ל שבחרתי:

על הדוד רמוס סיפרתי בהרחבה כאן.

את הסופרת אורסולה ק. לה גווין לא הכרתי. אני די חלש במדע בדיוני ופנטזיה, ורק כשהגיעו הספרים למרגנית למדתי להכיר אותה.

אלה הספרים שלה שאיירתי להם את העטיפות:

גם את בן לוסיין בורמן לא הכרתי. הסופר והעיתונאי האמריקאי הזה, שחי בין השנים 1984-1895, היה אחד מהכותבים שהושפעו מסיפורי הדוד רמוס, וארבעת הספרים שלו שיצאו במרגנית מסופרים לסופר מפי דביבון שהוא פוגש ליד המיסיסיפי.

בחרתי לעצב את ארבע העטיפות בסגנון אחיד, כשהצבעים הם מהחומר שנקרא "X פילם", שהודבק ונחתך בסכין. אלה הספרים:

מסתבר שבארצות הברית סדרת קטפיש הייתה הצלחה גדולה.

מי שאייר את סדרת קטפיש היא אשתו של בורמן, אליס קדי. קדי היא, לדעתי, מאיירת די בינונית, שבחרה בסגנון, ובעיקר בקו, די פשטני:

אם כי לפעמים היא הצליחה להעביר הומור חביב:

כדרכי אני בודק איך היא מתייחסת לסוגיית ההאנשה והלבוש של בעלי החיים, ומסתבר שהיא עושה מה שעושים רבים ממאיירי החיות האמריקאים – את הגיבורים הראשיים היא מוליכה על שתיים ומלבישה, ואת השאר היא משאירה כמו בטבע או מעניקה להם כובע, עניבה או מטרייה. הנה השועל עם התיאור של בורמן:

עוד סדרה אמריקאית שלא התחברתי אליה היא סדרת בית קטן. בטלוויזיה בית קטן בערבה הייתה הצלחה גדולה, ובסדרת מרגנית יצאו כמה ספרים, מהם רק לשניים איירתי את העטיפות:

שנים אחרי שהפסקתי לאייר למרגנית ולהוצאה בכלל, לאחר שסדרת מרגנית עברה פעמיים שינוי בעיצוב, פנו אליי העורכים לאייר שתי עטיפות, ואלו הן:

והנה עוד שבע עטיפות שאיירתי למרגנית, בלי תוספת מילים:

ושאלה לסיום: האם הצלחתם להבין מדוע לא נהגו לאמץ את העטיפות המקוריות?