קולא ברוניון והמאייר הסובייטי קיבריק

תמצאו לי היום ילד בן 11 או 12 שיקרא את קולא ברוניון (Kolas Breugnon) של רומן רולאן וישב אחר כך עם חברים בני גילו לדון בכל מיני פרטים.

בכלל, תמצאו ילד בגיל כזה שמסוגל לקרוא משפטים של שלונסקי כמו:

זה היה כדי לספר לכם באיזה גיל קראנו אנחנו החברים בכרכור את קולא ברוניון. אז עוד לפני שפרץ לחיינו זורבה היווני, היה לנו שתיין אחר טורף חיים, אבל צרפתי:

הוא הגיע אלינו ב”שלונסקאית”, ככה:

בכלל, מי זוכר היום את רומן רולאן?

כדי לבדוק איך השתנתה התדמית שלו כסופר, צריך רק להשוות את הערך שלו באנציקלופדיה העברית עם הערך שלו בוויקיפדיה.

אין סיכוי שבימינו היו מעניקים לרולאן פרס נובל.

הרשומה הזאת היא על הספר קולא ברוניון, או נכון יותר, על איורים של הספר שעשה אמן סובייטי ששמו יבגני אדולפוביץ’ קיבריק.

קיבריק חי בין השנים 1978-1906.

לי, כילד בכרכור שהכיר מעט מאוד ציירים ומאיירים, קיבריק היה המאייר השני בחשיבותו אחרי נחום גוטמן.

לא ידעתי אז שקיבריק, האיש שהביא לי את דמותו של קולא ברוניון, הנהנתן הצרפתי, היה לניניסט/סטליניסט, וגם היום זה לא מפריע לי.

רומן רולאן, שבהחלט נכבש על ידי הקומוניזם, היה אהוב מאוד ברוסיה. וקיבריק, שהיה אולי הצייר הכי ידוע שהנציח את לנין, הפליא לעשות כשתרגם את קולא ברוניון משפת המילים לשפה החזותית.

תראו איזה איור נפלא. אפילו המעט שנראה מהפרצוף מספר לנו הרבה על האיש:

ונחוצה פה הערה על ההדפסה.

קיבריק עשה את האיורים בטכניקה של הדפס אבן (ליתוגרפיה). כשמעבירים את זה לספר, אפשר להדפיס את זה במה שאז היה נקרא “קו”, כלומר בלי גווני ביניים.

או במה שהיה נקרא “רשת”, שבה אפשר לראות גם אפורים:

בעיניי ההעברה בקו עדיפה בהרבה על הרשת ומתאימה לטכניקה של הליתוגרפיה.

אין לי מושג מה הייתה הסיבה שהאיורים במהדורה העברית של קולא ברוניון, שהודפסה ב”דפוס החדש”, הודפסו חלקם בקו וחלקם ברשת. אני מניח שגם אתם תראו שאלו שאין בהם רשת טובים ואיכותיים יותר!!

אבל לפני שאביא כאן כמה מהאיורים, שצירפתי להם קטעים מהספר, הנה משהו על מפעלו הסובייטי של קיבריק:

כפי שכבר רמזתי, קיבריק היה קומוניסט נלהב, ולציורים שלו היה חלק לא קטן בהערצה הגדולה שהייתה בשעתו ללנין וסטלין.

הנה לנין וסטלין שצייר קיבריק:

ועוד לנין:

והנה ציור של לנין במחתרת (יש לו כמה כאלה):

בין שאר הספרים שקיבריק אייר היה טאראס בולבה, ספר של גוגול (שכילד קראתי אותו בתרגום לעברית והתפלאתי למה הוא לא משעשע כמו הרוויזור למשל).

הנה שני איורים של קיבריק מטאראס בולבה:

עד היום קשה לי להבין איך המאייר שאייר את זה:

…הצליח להביא לנו את קולא ברוניון הבלתי נשכח.

אני לא יודע מי מהקוראים שלא קרא את קולא ברוניון בילדותו יעז לנסות ולקרוא טקסט שנפתח כך:

הנה המכתב שכתב רומן רולאן לספריית הפועלים לקראת התרגום של הספר לעברית:

פעם אמר לי חבר שקרא את הספר בצרפתית וגם בעברית, שבעברית של שלונסקי הוא טוב יותר…

ברשומה הזאת בחרתי להביא לכם מבחר איורים של קיבריק.

ליד כל אחד צירפתי קטע קצר שהאיור מתייחס אליו וגם ציינתי אם האיור מודפס בקו או ברשת.

את האיור הבא מצאתי ברשת גם בצבע, למרות שבספר הוא כמובן מודפס רק בשחור:

נראה לי שקיבריק ניסה להעביר באיור הזה את רוחו של הספר כולו.

והנה טקסט שבו מספר קולא על עצמו:

האיור הבא הוא לפרק השני מצור או רועה, זאב וכבש (מודפס בקו):

הנה התחלת הפרק:

בפרק השלישי, הכומר של ברן, מאייר קיבריק את הכומר כך (מודפס ברשת):

בעברית הכומר נקרא שמאי. הנה קטע מהפרק. נסו לקרוא:

לקראת הפרק הרביעי הולך בטל או יום אביב (מודפס בקו), נמצא אחד האיורים הנפלאים של קיבריק, איור שהייתה לו השפעה רבה עליי:

האם שלונסקי ידע צרפתית? תמהני. הנה האביב כפי שהוא מתאר אותו:

וזאת חולדה (בקו), אחד האיורים שאני מרבה להציג. הוא ממש מככב בבלוג שלי:

במקור שמה Belette. היא אהובת נעוריו של קולא. הנה כך מתאר אותה רולאן:

והנה קטע מהחיזור:

את הפרק השישי, ציפורי מסע או סרנדה באנואה, מקדים האיור הזה (בקו):

והוא נפתח בקטע הזה:

וזה האיור לפרק השביעי, המגיפה:

והנה הטקסט:

עוד איור מצוין, שאפשר לזהות בו את אהבתו של קיבריק לבדים ולקיפולי בדים, הוא האיור הפותח את פרק שמונה, מותה של הזקנה:

והנה הקטע (מכירים את המילה “חלטנית”?):

עוד איור מהגדולים של קיבריק הוא האיור לפרק התשיעי, בית שנשרף. דיברנו על בדים וקפלים? -בבקשה (בקו). אמנם כבר הראיתי את האיור הזה, אבל הנה שוב:

והנה קטע מהפרק הזה:

שימו לב לאיור הבא לפרק העשירי, המרד:

הזכרתי כבר שהאיורים צוירו על אבן (ליתוגרפיה). שימו לב ברקע לגירודים שהוא עשה בסכין על רישום הגיר הליתוגרפי.

כאן אני לא מביא טקסט, אבל הנה עוד איור מהפרק הזה (הפעם ברשת):

ועוד אחד מהפרק הזה:

לקטע הזה:

תראו את הפרצופים הנפלאים בפרק 11, הדוכס שהיה לצחוק:

איזה מינימליזם נפלא!

את ציורי התקריבים של קיבריק אני אוהב יותר, לעומת ציורים כאלה (גם מפרק 11, הפעם לצערי ברשת):

ההדפסה הרשתית לא עושה טוב לליתוגרפיות. תראו את האיור הזה לפרק 13, מקרא בפלוטרכוס:

אין לי ספק שהזוג הזה שברקע היה הרבה יותר מוצלח לו היה מודפס בקו:

דווקא באיור הזה לאותו פרק מתקרב קיבריק לאיורים הסובייטים שלו (שימו לב לבדים..).

הנה קטע ששלונסקי בטח אהב מאוד:

והפרק האחרון, המלך שותה, נפתח בעוד איור אייקוני של קולא ברוניון שמרגש אותי. אני מוכן להשתמש בו בתור אחשוורוש לסיפורי המגילה של איציק מאנגר.

הוי קיבריק, אלוף האור ואביר הצל.

לא הראיתי כאן את האיורים הקטנים (וינייטות) שיש לפעמים בסופי פרקים, אבל את האחרון שבהם אני חייב להציג:

וזה האיור שנועל את הספר:

לא יודע אם הצלחתי לשכנע מישהו מהקוראים לקרוא את קולא ברוניון, אבל אם הזכרתי לכם איזו עברית נפלאה הייתה לנו, זכיתי.