מי אייר את פדינגטון?

בעיני רבים הדוב פדינגטון הוא אחד מסמליה של לונדון. למרות הקשר המיוחד שלי עם לונדון העיר, סיפורי הדוב פדינגטון לא כבשו את ליבי. אבל יש עניין מיוחד בדרך שהסיפורים האלה אוירו, ובעיקר יש משהו מרתק באחד המאיירים, פרד בארנבי.

האיורים שלו התפרסו על כמה תחומים שונים ומגוונים, וזה מה שגרם לי להעלות את הרשומה הזאת.

מחבר הסיפורים הוא מייקל בונד:

אם להאמין לסיפורים שהופצו עליו, הסיפור על פדינגטון התחיל כאשר בונד הסתתר מהגשם במחלקת הצעצועים של חנות הכולבו "סלפרידג'ס", שם הוא ראה דובון צעצוע אחרון מסוגו, שהיה ממש בודד, ומתוך רחמים (יש להם דמיון לאנשי יחסי הציבור) קנה אותו כמתנה לאשתו.

הוא קרא לדוב פדינגטון על שם תחנת הרכבת התחתית, שדרכה היה עובר הרבה בנסיעותיו.

היום יש בתחנה פסל חמוד של פדינגטון:

בשנת 1958 פרסם בונד את הספר הראשון על הדוב פדינגטון.

אתם אולי זוכרים שהדוב, שנולד בפרו, הגיע לתחנת פדינגטון עם מזוודה ופתק, שעליו כתוב: "אנא, טפלו בדוב הזה". ואז אימצה אותו משפחת בראון מ"וינדזור גרדנס".

באותה שנה שבה נולד, הדוב רופרט של מרי טרטל היה כבר בן 37.

ופו הדוב (או יותר נכון ויני דה פּוּ) התקרב לגיל הזה.

איך דובים הפכו לגיבורים של ספרי ילדים תוכלו לקרוא בספר המצוין של יהודה אטלס, ילדים גדולים:

המאיירת הראשונה של הספר הייתה פגי פורטנאם:

היא חיה בין השנים 2016-1919, נולדה בהארו שבלונדון, ובמלחמת העולם השנייה התגייסה ונפצעה בתאונה. כשהחלימה למדה ב"סנטראל סקול אוף ארטס" והפכה למאיירת שאיירה 80 ספרים, רובם ספרי ילדים. כשהתבקשה לאייר את סיפורי פדינגטון כבר הייתה מאיירת ידועה. היא הכינה איורים בשחור-לבן, שמאוחר יותר נצבעו על ידי אחרים:

אם תחפשו היום ברשת עבודות שלה, תמצאו בעיקר את האיורים לפדינגטון. גם כאן מדובר ב"קללת ההצלחה", כפי הגדיר אותה ארנסט שפארד, המאייר של פו הדוב.

הנה עוד שני ספרים שאיירה פורטנאם:

המאייר הבא שאציג כאן הוא למעשה אנימטור. שמו אייבור ווד:

הוא חי בין השנים 2004-1922. הוא עיצב את דמותו של פדינגטון לפי האיורים של פורטנאם ושל באנברי והיה אחראי לסרטי האנימציה שזכו להצלחה. הסרטים יצאו ב-1975. אני מציג אותו כאן כמאייר, מכיוון שיצאו גם ספרים שלוו באיורים מתוך הסרטונים וגם כי הוא אייר את פדינגטון. הנה פדינגטון שלו:

גם ווד, למרות שהיה אנימטור פעיל, מוזכר היום בעיקר בזכות העבודה שלו על פדינגטון.

המאייר הבא הוא דייוויד מקי:

מקי מאייר בן זמננו שנולד ב-1966. הוא נבחר לאייר גרסה לטף שכתב בונד בשנות ה-80.

לדעת המו"ל, הסגנון של מקי מתאים לקטנים. כמו בסדרה המצליחה שיצר המלך רולו:

ואכן פדינגטון שלו הוא פחות חופשי מזה של באנברי או של פורטנאם:

בשנת 1984 כשפדינגטון ושות' כבר הייתה חברה מסחרית מצליחה, הם העסיקו מאייר בית די בינוני לטעמי. שמו בארי מייסי, וגם הוא אייר כמה ספרים עם סיפורי פדינגטון:

כשעקבתי אחריו ראיתי כמה עבודות לא רעות, בעיקר בסדרה שנקראת הגיטרה:

המאייר הבא הוא ר. ו. אלי:

הוא נולד ב-1955.

הפעם מדובר במאייר אמריקאי, שאייר יותר ממאה ספרים. הנה פדינגטון שלו:

וכעת למי שנחשב למאייר הקלאסי של פדינגטון, למרות שלא היה הראשון ולא הוא קבע את דמותו של הדוב. זהו כאמור פרדריק ארנסט באנברי (1999-1913):

באנברי עניין אותי בגלל הגיוון והשוני הבלתי רגיל שיש בעבודות שלו, עד כדי שנראה לי שמדובר בכמה אמנים שונים.

כריס ביטלס, בעליה של הגלריה לאיור בשם זה שבלונדון, שמוכר את עבודותיו של באנברי, מספר שבאנברי הותיר את חותמו על שלוש יבשות:

הוא נולד בלונדון לבעליו של פאב בשכונת פימליקו. כשהיה בן 25 עבר להודו ושימש כמאייר וקריקטוריסט של "הטיימס של הודו". במלחמת העולם השנייה שירת כטייס בחיל האוויר המלכותי ובאותו זמן פרסם גם קריקטורות שנאספו בספר מי אמר בליצקריג?

לאחר המלחמה השתקע באנברי בארצות הברית ועבד שם כאמן מסחרי וגם אייר ספרים.

בין השאר אייר עבור הוצאת סיימון ושוסטר מהדורה מאוירת של מועדון הפיקוויקים:

בארצות הברית פרסם באנברי איורים בעיתונים נחשבים, והייתה לו הצלחה גדולה הרבה לפני שהתפרסם כמי שאייר את פדינגטון.

בשנת 1954 הוא חזר ללונדון.

עוד לפני שהתבקש לאייר את פדינגטון הוא חבר להיצ'קוק ואייר את ספרי הבית המכושף. לדעתי מדובר בפרויקט שמטרתו הייתה להרוויח כסף. ואני גם לא בטוח שהסגנון של באנברי אכן התאים לסיפורי אימה. אבל היום הוא ממש מקושר בתודעה של רבים, כולל אספנים, להיצ'קוק ולסיפורי מתח ואימה.

בכלל, לדעתי, להפוך את היצ'קוק גאון סרטי המתח לסמל של "אימה", זה קצת מוריד מערכו.

הנה כמה איורים מהקשר עם היצ'קוק:

ב-1962 אייר באנברי סדרת דיוקנאות של סופרים לספר של לינדה וולף, The Literary Gourmet, שניסה לחבר בין אוכל וספרות:

הנה שני איורים מהספר הזה:

כמה מהם לא רעים, אבל בסך הכול רישומים די בינוניים.

בשנת 1965 הזמינה ממנו הוצאת סיימון ושוסטר איורים לספר The New and Enlarged Treasury Grand Opera, שאותי הוא מפתיע בשונות שלו אם כי הוא לא מעורר באיכותו.

פה ושם הוא פרסם גם איורים קריקטוריים, בעיקר בכתב העת היוקרתי "הארפרס מגזין". הנה שלושה מהם:

כשפנו אליו לאייר את פדינגטון, פדינגטון היה כבר עסק מסחרי. באנברי לא אייר את הסיפורים הראשונים, אלא סדרת סיפורים שכוונו לגיל צעיר, ובעצם שם היה שותף של בונד גם ברעיונות. לדעת כריס ביטלס, באנברי הפך את פדינגטון מ"אאוטסיידר תמהוני" ל"ילד של כולנו". בשונה מזה של מגי פורטנאם, פדינגטון שלו מוחצן יותר, מתקשר יותר ואולי גם אהוב יותר. הנה כמה איורים שלו לפדינגטון:

אבל חשוב לזכור שפגי פורטנאם הייתה הראשונה, ואם אתם מתעקשים לשאול את דעתי – גם טובה יותר.

מאחר שבעברית סיפורי פדינגטון הם הסיפורים הראשונים שיצאו לאור, האיורים שם הם של פורטנאם.