ההיכרות שלי עם פנחס שדה הייתה קצרה ושטחית. פגשתי אותו פעמיים אצל חבר משותף, בנימין תמוז. הפגישה הראשונה הייתה בשבוע שבו התפרסם במוסף השבועי של ידיעות אחרונות ריאיון שערך איתו יעקב אגמון בגלי צה"ל, והיו בו שני איורים שלי:
פנחס מאוד (אבל מאוד!) לא אהב את האיורים שלי. "עשית אותי גמד!" הוא אמר על האיור עם המקל.
הכעס שהוא השקיע בתגובה שהופנתה לא רק אליי, אלא לכל מי שנכח שם, הייתה מפתיעה. אני חושב שהיה לו קושי עם קומתו הנמוכה. אגב, כשציירתי אותו כמין נביא, טרם פגשתי בו ולא ידעתי מה גובהו.
גם בפגישה השנייה, שבה החמאתי לו על ספר הילדים (בעצם הנוער) "הגנב ומטמון הזהב של ששונקין הזקן", הוא לא טרח לדבר איתי.
והנה למרות שהוא לא אהב את האיורים שלי, לי יש עניין רב ברישומים שעשה לספר החיים כמשל.
למרות שהחיים כמשל לא נמצא היום בין הספרים הנקראים, הוא קיבל כבר כשיצא את התואר המטופש "קלאסיקה" ונחשב בעיני רבים כספר ששינה לנצח את הספרות בישראל.
הנה מה שכתב עליו דן עומר:
והנה מה שכתב מאיר ויזלטיר:
גם אני קראתי את החיים כמשל בימים שחשבתי שחייבים לקרוא ספר שכל כך הרבה מדברים עליו. לא סבלתי, אבל לא נכבשתי ולא חשבתי ש"הוא יקנה את מקומו הראוי לו כאחד מנכסי צאן הברזל של ספרות העולם", כמו שכתב עליו ידידי אהוד בן עזר.
אבל כשנפל לידי הספר הזה:
שיצא בהוצאת פרוזה, נתגלתה לי הפתעה נעימה.
42 רישומים של יוצר, שעל פי התפיסה האקדמית אין לו שום כישרון ציור, אבל הביטחון שבו הוא רושם הוא של איש מקצוע.
מההיכרות שלי איתו, ובעיקר מהספר החיים כמשל, חשבתי שאין לו בכלל הומור, ודווקא ברישומים אפשר לזהות סוג של הומור. למשל בפרטים האלה:
הנה ההקדמה שכתב פנחס לספרון הזה:
מתוך הספר הזה אני מציג כאן 18 רישומים, יחד עם הטקסט שאליו מתייחס כל רישום.
בין רישום לרישום שיבצתי קטעי ביקורת על החיים כמשל, שגם הם מופיעים בספר הזה.
והנה קטע שהתפרסם במצורף לריאיון עם יעקב אגמון, בו מספר פנחס על תקרית שהייתה לו:
קראתי כשהייתי בת 16 ולא הבנתי ,היום לא מתחשק לי לקרוא.כדאי?צריך? חובה?
ממש לא חובה. יש דברים יותר חשובים. למשל קולא ברוניון, וגם טריסטרם שנדי