איך ללמד אמנות – ריאיון עם יאיר גרבוז – חלק ראשון

יאיר גרבוז חונן במחשבה מקורית, לא מתחכמת, וביכולת להבהיר אותה במילים ואגב כך להשתמש בהומור, בלי שההומור יפגע במסרים או יסיט את השיח לבידור. ואם לא היינו חברים, הייתי מוסיף כאן עוד שבחים רבים.

בשיחות שהיו לנו ובהרצאות שלו שמעתי דברים מעניינים שיאיר אמר על לימודי אמנות. לכן בחרתי לערוך איתו ראיון ובו שאלתי אותו עשר שאלות על איך מלמדים אמנות. חלק מהשאלות נוסחו על בסיס דעות שלו שאני מכיר.

בגלל אורכו אני מביא את הריאיון הזה בשני חלקים.

למרות שהריאיון לא עוסק ביצירה של יאיר, בחרתי לשבץ בין השאלות ובסוף הריאיון עבודות שלו שנעשו בשנה האחרונה.

בבקשה:

פעם שמעתי אותך אומר שאתה לא מלמד ציור אלא מלמד אמנות. אתה יכול להרחיב / להסביר?

שאלות לא צריכות להשתנות כל זמן שהתשובות משתנות. בעצם מדובר בשאלה העתיקה מהו הבסיס בלימודי אמנות. יש הסוברים שהבסיס לצבא טוב זו המשמעת. אני כופר בזה, אך גם אם זה נכון אז לו הייתי איש צבא הייתי בוחר להיות מפקד ולא רס"ר. שאלת הבסיס צמודה לשאלת תכליתו של הבניין שאנו בונים. אם דרך משל המטרה היא שהבניין יתמוטט או יתנדנד או ירעד צריך בסיס אחר מאשר אם רוצים שהוא יעמוד.

כשאני התחלתי את לימודי האמנות הייתה בארץ דוגמנית אחת פחות או יותר. שמה היה רוז'ה, ובאותם ימים היא הייתה הבסיס. כלומר הישבן שלה היה הביסוס. היו מורים שחשבו שבאמצעות מדידת המרחק הלא גדול בין קצה השדיים לברכיים אני אלמד אמנות. לפי מה שהיה מקובל פעם כבסיס הרי שֶלַצַיָר אנרי רוסו לא היה בסיס, כי הוא לא ידע לצייר 'נכון'. מצד שני הוא היה צייר מצוין. מצד שלישי אם נהפוך את הטכניקה שלו לבסיס ונלמד אותה בבתי ספר לאמנות, נצרף לעולם האמנות המוני חסרי כישרון שאין להם בסיס. העובדה הפשוטה שאין להם מה להגיד תהפוך לבסיס.

פעם נתתי לסטודנטים שלי תרגיל לעשות 'רדי מייד' בעקבות מרסל דושאן. הרבה מהם הביאו קומקומים מעוכים וכדי פח חלודים וכיוצא בזה מאוצר הסמרטוטייה, ואני הצעתי להם להחזיר את החלודות לגינה ולהתאמץ יותר. רק תלמיד אחד הפתיע ממש. הוא הביא פועל תאילנדי בתור 'רדי מייד' והימם את כולנו, מורים ותלמידים כאחד. האם העובדה שבעברו הוא לא רשם את התחת של רוז'ה הייתה בעוכריו? ספק גדול. רוז'ה כבר לא איתנו, כך שכבר אין לנו בסיס.

עולם האמנות הפלסטית רחב, מגוון ודינמי מדי מכדי לעמוד על בסיס צר. לכן אני מלמד חשיבה אמנותית ושיפוט אמנותי ובחירה והתנסות ודינמיות וכל כיוצא באלה. לימוד טכניקה זה רק מדגם מקרי להקניית משמעת. ולסיום: טכניקה שטובה בשבילי תהיה גרועה לאמן אחר, כמו גם טכניקה שהייתה טובה לי אתמול תשעמם אותי ולא תתאים מחר. ועוד לסיום, ואן גוך צייר ענק. ממילא הטכניקה שלו טובה מאוד. גם רמברנט צייר נפלא, וכזו גם הטכניקה שלו. אם נחליף ביניהם את הטכניקות נקבל שני ציירים גרועים עם טכניקות רשלניות.

בהמשך לזה: נניח שמגיע סטודנט או סטודנטית שיש לו כבר את הידע "מה זאת אמנות" והוא או היא רק זקוקים לידע טכני. מה התשובה שלך לאיש כזה?

מה זאת אמנות שואלים כל החיים. זו תהייה מתמשכת ולא מסקנה. אם חסר לו ידע טכני, שילך לטכנאי, שילך לחנות חומרי ציור וישאל, שיקנה צבעים ויתאמן, שילך לחנות חומרי בניין, לחנות צילום, לסטודיו של קולגה. ומה יהיה אם במהלך "לימודו" עם אחד מהטכנאים תשתנה דעתו בשאלת האמנות, דבר שקורה לאורך השנים, הוא יבוא שוב אל המורה לאמנות ויבקש ידע חדש? יש בעולמנו הרבה הרבה יותר בעלי ידע מאשר בעלי ייסורים והבנה ומסר. שייקח לעצמו אסיסטנט ויבדוק בזמן שהתפנה האם הידע שלו אכן עמוק ומספק. הוראת אמנות איננה קייטנה ליצירתיים, היא חונכות. ללמוד אמנות דומה לאדם שכואבת לו הרגל ואומרים לו ידידיו לך לפיזיותרפיסט – לנו הוא עזר מאוד – והוא הולך. הפיזיותרפיסט מועך אותו ומלפף אותו ומרדד אותו, והאיש יוצא משם כשגם הרגל השנייה כואבת לו, צווארו תפוס וכתפיו שחות. הוא מספר למטפל את כל הסימפטומים החדשים הללו, והמטפל אומר: מצוין! זה בדיוק מה שרצינו! והוא תוהה: מדוע לרצות עוד כאבים!? אלא מה… כעבור כמה שבועות נעלמים הכאבים ונעלם גם הפתק שעליו היה רשום הטלפון של המטפל וכבר אי אפשר להודות לו, כי כשלא כואב לא מודים וכשכואב אין כבר על מה להודות. מה שברור הוא שבלי הכאבים אי אפשר לעשות אמנות, והכאבים זה לא טכניקה, זו המהות.

איך אתה משכנע מי שבטוח שלצייר זה עד כמה שאפשר מה שהוא מכנה "להעתיק במדויק את המציאות"?

הייתי מנסה להסביר לו את ההבדלים הענקיים בין ריאליזם לנטורליזם. אם הוא רוצה להיות נטורליסט, הוא לא יוכל לקבל ממני שום עזרה, כי אני סובייקטיביסט. אם הוא רוצה להיות ריאליסט, הייתי אומר לו תנסה, זה מעניין, נראה מה תעולל למציאות. ואז הייתי שואל אותו: ריאליסט כמו מי היית רוצה להיות? זו שאלה טובה ולא טובה. היא לא טובה כי אף אחד לא צריך להיות כמו מישהו אחר, והיא כן טובה כי כולנו מעתיקים מאחרים ולעיתים מבקשים להידמות להם. היא גם טובה כי היא מכשילה. היא טובה כי אם השמות שהוא יעלה יהיו של אמנים מהמאה ה-18  או ה-19, אגיד לו שאין שום בעיה וכל שעליו לעשות הוא לחזור בעצמו למאה ה-18 וה-19 ולצייר שם, כמו אלה שהוא אוהב ומעריך. קרוב לוודאי שהוא יתקומם על האנכרוניזם שלי ולא על שלו ויגיד שהוא מבקש לעשות ריאליזם עכשווי, תקף ואיכותי. כאן כבר לא תהיה לי ברירה אלא לומר לו: תעשה, תראה לי ונדבר. אני מנחש בסבירות מאוד גבוהה שאחרי כמה שבועות (ריאליזם דורש זמן) הוא יציב בפניי ציור ואני אראה שם את אמסטרדם במאה ה-18. ואז אסביר לו בסבלנות ריאליסטית שנוסטלגיה זה לא ריאליזם והתרפקות על הישגי העבר זה לא ריאליזם. ציור ריאליסטי אמיתי מעורר חוסר נוחות, רתיעה ופחד, הוא לא מחמיא למודל ולא לצופה. ההתרשמות ממנו מתחילה במילים: לא ידעתי!! אני בשוק! ואז אגיד לו שתגובה נכונה על פורטרט ריאליסטי איננה: איזה יופי ציירת אותי! אלא: אוי לי! לא חשבתי שכך, כל כך נורא, אני נראה. אם אתה יודע לחשוף, לגרד כיסויים והסתרות, להיות מכחול שהוא מכונת אמת, כמו שעושה לוסיאן פרויד למשל אז בבקשה תעשה ריאליזם. אך אם למדת בבוסטון לצייר פרה הולנדית בשדה אנגלי עם ברושים מעמק הלואר מלקקת נימפה איטלקית, אז אני לא הכתובת שלך.

פעם אמרת שאת "תולדות האמנות" יש ללמד מהתקופה שלנו לאחור. תוכל להרחיב?

הכי קשה לי להסביר את מה שבעיניי צריך להיות מובן מאליו. שלושה מרכיבים יש ליצירת אמנות: פני היוצר, פני המקום ופני התקופה; במילים אחרות: ביטוי אישי, ביטוי הסביבה – של היוצר על כל מרכיביה מה שמכונה "תבנית נוף מולדתו" והמרכיב החשוב והחמקמק ביותר רוח התקופה. על פי הגיוני הפשוט, כאשר הוא פשוט, אדם קרוב אצל עצמו ועל כן צריך שיהיה לו קל יותר וטבעי יותר ללמוד ולהבין יצירות בנות זמנו, שמבטאות את הדברים שהוא מכיר הכי טוב והוא חלק מהם. אם אנו מקבלים היגיון מוכח זה, יוצא מכאן שדווקא העבר קשה יותר ללימוד ולהבנה, כי לא חיינו אז ולא גדלנו שם ולא התבוננו ולא שתינו ולא אכלנו ולא אהבנו כמוהם ולא היה לנו מלך ולא נסיך ולא מכשפה. כלומר, ככל שמדובר באמנות העבר אנחנו מקבלים ביטוי של עולם מבלי להכיר את המקור לביטוי. מכאן נובע שאמנות עכשווית צריכה הייתה להיות לנו קלה בהרבה מאמנות הבארוק למשל… אלא מה, רוב האנשים לא באמת חיים בהווה, הם חיים באופן נוסטלגי, חיים של געגוע, חיים של אידיאליזציה של אירועים ואנשים ומקומות ואפילו מלחמות. סטודנטים לאמנות לא אמורים להיות כאלה. הם לעולם יציירו רק עם תשע אצבעות וישמרו אצבע אחת על הדופק. מי שחש בדופק, קל לו יותר ומועיל לו יותר לספר על עצמו ורק לאחר מכן להביט אל העבר אל התולדות, אל המיתולוגיות ואל היסודות. בשפה פשוטה ובקיצור: לגבי אלה שלומדים אמנות, ההווה אמור להיות מסקרן ורלוונטי הרבה יותר מאשר העבר. אפשר לומר שהעובדה שאמנות בעלת ערך מייצרת פערים ומבקשת זמן להתרגלות, קליטה ופרשנות, גורמת לזה שההתרשמות ממנה, עמוקה ככל שתהיה, נעשית כמעט תמיד באיחור. הפתרון הוא להקטין ככל הניתן את הפערים הללו.

איזו חשיבות יש למוסד ביקורת עבודות פומבית? והאם זה מתאים לכל אחד?

נתחיל מתיאור מצב שבו אדם רואה תערוכה או יצירת אמנות בודדת לבדו. בחברת עצמו. הוא לא מדווח לזולתו על רגשותיו, לא על הבנתו ולא על הקשרים וקישורים. באופן טבעי הוא לא ממש מתווכח עם עצמו ודי נוטה להסכים עם עצמו. כשאדם מדבר עם עצמו, הוא קצר ותמציתי ולא שומע התנגדויות. אבל כאשר מזדמן לו אדם נוסף, מתחילה ומתעוררת שיחה, והתחושות הגולמיות נמהלות ומתרחבות, וממונולוג עצמי נעשה דיאלוג, שמגדיל את טווח הביטוי וגיוון המחשבה. לפיכך, נתחיל בהצדקת עצם הדיבור בקול על יצירת אמנות. בשיעורי אמנות, לרבות ניתוחי עבודות של תלמידים, תמיד יש מורה או מספר מורים ומתקיים דיון פומבי. י' התלמיד המציג את יצירותיו רועד מפני הביקורת, ואילו שאר הסטודנטים נהנים מההצגה. מניסיוני, התלמיד המציג לא נמצא בהכרה מלאה כאשר מציגים את ציוריו. הוא מפחד, הוא נבוך, הוא מגמגם, הוא מסמיק, הוא נעלב, הוא לא יזכור הרבה ממה שאמרו, הוא יעוות את מה שכן יזכור. בקיצור הוא רוצה לקבור את עצמו. שאר התלמידים יבינו כל אחד לפי הבנתו, ילמדו מהנאמר בהתאם לכישוריהם, יצחקו כאשר יש ממה ויהיו בטוב עד הגיע תורם. וכאשר תורם מגיע, הגלגל מתהפך. יוצא מזה שהלמידה האמיתית היא כאשר מדברים על מישהו אחר. ואז בשיעור ניתוח עבודות שבו יש עשרים תלמידים, יש תשע-עשרה שלומדים ואחד שבוכה, וכל כמה דקות הסדר מתחלף ולבסוף כולם בוכים וכולם לומדים. זה כמו משחק ביליארד רק עם דמויות חיות. יחד עם זה, ישנם סטודנטים מוכשרים שיש להם הרבה מה ללמוד ויש גם הרבה ללמוד מהם, אבל הם לא עומדים בלחץ ואפילו לא משתחררים מהלחץ כשתורם עובר. את אלה ראוי להחריג ולא להשתמש בשאר הסטודנטים כמגברים. מהניסיון שלי בביקורת פומבית רבת משתתפים, כולם עושים טעויות מקצועיות ואנושיות, אך כולם לומדים, חוץ מאלה שצריך לאתגר אותם.

חלקו השני של הריאיון יפורסם ביום שישי הקרוב.