ה"חוברות" שההורים לא אהבו

השבוע השאלתי לידידי העיתונאי רמי לבני את הספר שערורייה בקלושמרל, ואני מקדיש לו את הרשומה הזאת כדי שיזכור להחזיר לי… (על הספר שערורייה בקלושמרל קראו ברשומת ההמשך).

*

הכריכה הרכה בספרים שינתה את עולם ההוצאה לאור. כשבני דורי (נולדתי ב-1940) התחילו לקרוא ספרים, המהפכה הזאת הייתה בת עשר.

בעבר כתבתי על חלקה של הוצאת פינגווין בתהליך הזה, וכעבור כמה שנים צצו גם בארץ, עוד לפני קום המדינה, ספרים רבים בכריכה רכה.

אבי, שהיה קורא ספרים נלהב, דאג שבספרייה שלנו יעמדו ספרים רבים. אבל כל הספרים היו בכריכה קשה, וכמעט לכולם הייתה גם עטיפה מעל הכריכה, ומכיוון שכך חייבים להיראות ספרים, את הספרים בכריכה רכה ההורים שלנו לא קיבלו בעין יפה. ואם להרחיב: היו הורים שהיו מעקמים את חוטמם למראה מה שהם כינו בזלזול "חוברות", והיו גם כאלה שאסרו על ילדיהם לקרוא את הספרים האלה.

לי ולרוב חבריי לא היו בעניין זה שיחות הבהרה עם ההורים. כשפעם העיר לי אבא שאני קורא ספרות זולה, הראיתי לו את הספר הזה:

ואמרתי לו שגם בספרייה שלנו בבית יש ספר שלו, והצבעתי על ספר סיפורים של מופאסאן בכריכה קשה. אז אבא שלי אמר: "אבל תסתכל על צילום העטיפה".

וגם הצביע על סמל העטיפה ואמר שהוא לא מכיר הוצאה כזאת:

ואכן, אם תחפשו היום בגוגל פרטים על הוצאת "הדב" תגיעו רק להוצאת "דב", שמוציאה היום ספרי ילדים ואין לה שום קשר להוצאה הזאת, שאני חייב לה שעות של עונג בגלל ספרים רבים שלה שקראתי בהנאה.

כמו למשל את הספר הזה:

או זה:

היום אני יודע ש"הדב" הייתה סדרת ספרים בכריכה רכה של הוצאת ש. פרידמן בע"מ, שהייתה הראשונה בארץ שהחלה להביא ספרים שבחו"ל היו רבי מכר, שבעליה ייסד גם את שבועון "עולם הקולנוע" ואת ירחון "טרקלין".

פרידמן גם הוציאו את הספר הזה:

– הספר הראשון של עמוס קינן, שאהבנו מאוד.

הספרים שפעם נאלצתי להחביא מתחת למזרון היום עומדים אצלי על מדף גלוי ורחב, ממש ליד המיטה שלי.

הנה צילום של חלק מהם:

היו עוד כמה הוצאות של ספרים "רגילים" (כלומר ספרים בכריכה קשה) שהבינו שכדאי להוציא ספרים בכריכה רכה, והידועה שבהן הייתה הוצאת מסדה. הסמל של מסדה קצת ריכך את יחסו של אבי (וכנראה גם של אבות אחרים), שכן מסדה הייתה הוצאה מכובדת. אבל העטיפות שלה ניסו להיות אטרקטיביות, כמו זאת למשל:

ומדי פעם הם גם עיצבו את העטיפה על בסיס קריקטורות, שאת זה לא היכרנו מהספרים של הוצאת שטיבל (שאגב נרכשה על ידי מסדה).

חלק מהקריקטורות היו של קריקטוריסט מחונן שחתם בשם "מולא":

שמו המלא היה שמואל צייטלין, והוא נולד ב-1914. לצערי אין לי את תאריך מותו, ואני יודע רק שהיה גם מתאגרף.

הנה שלוש עטיפות שלו:

שלושתם אצלי על המדף ואת שלושתם כדאי לקרוא גם היום, אבל אני מאוהב בעיקר בקלוני בראון, שמשום מה בחרו המתרגם והמו"ל לקרוא לה "קליני" ולא "קלוני" כמו במקור…

ואם לא תמצאו את הספר, חפשו את הסרט. גם הוא נפלא בעיניי. ביים אותו ארנסט לוביץ' בשנת 1946, ומשחקים בו בין השאר ג'ניפר ג'ונס, שארל בואיה ופיטר לופורד.

הנה רשימת הספרים שיצאו אז במסדה בכריכה רכה:

את הרשימה הזאת סרקתי מעטיפת הספר הזה:

שני הספרים האלה ראויים בעיניי לתרגום חדש בעברית.

את פרנסואה מוריאק קראתי לראשונה בספר הזה:

אני חייב לציין שבעיניי זאת אחת העטיפות הרעות שהודפסו אי פעם.

וגם את שטפן צוויג הכרנו בילדותנו מהספר הזה בהוצאת מסדה:

וגם את אריאן:

על אריאן אני מרשה לעצמי לכתוב יותר ממשפט בודד.

קודם כל, אהבתי מאוד את העטיפה, ולמרות שהיא לא חתומה אני מניח שגם היא של מולא.

ושנית, מי זה הסופר הזה קלוד אנה?

ובכן, מדובר בסופר טוניסאי-צרפתי שחי בין השנים 1931-1868. שמו היה ז'אן שופפר, והוא בחר לעצמו את שם העט Claude Anet, אולי בגלל שהוא היה גם טוניסאי שייצג את צרפת בטניס ולא רצה שנתבלבל.

נושא הספר הוא נערה חמודה שמתאהבת בדון-ז'ואן, שכובש נשים בכל העולם, ולכן לא תופתעו שהוא היה בסיס לסרטים רבים.

הנה מה שנכתב על גב הספר בעברית:

כבר ב-1931 הופק בגרמניה סרט על בסיס הספר.

אבל הסרט הידוע הוא "אהבה אחר הצהריים" של בילי ויילדר, עם גארי קופר ואודרי הפבורן, והוא המפורסם שבהם, למרות שווילדר שינה את העלילה כמעט לבלי הכר. אצלו לא תמצאו את המאבק בין אריאן וקונסטנטין. אם לא ראיתם, ממש כדאי.

וגם סרט בהפקה לבנונית-מצרית, שהופק ב-1970 והכוכב היה פריד אל אטרש.

מאחר שהרשימה מתארכת, אסיים כאן. ועל שאר הספרים וההוצאות הקיקיוניות אספר ברשומה הבאה.