ה"חוברות" שההורים לא אהבו – פרק ב'

ברשומה הקודמת סיפרתי על הספרים בכריכה רכה, שיצאו בסוף שנות ה-40 וראשית שנות ה-50 של המאה ה-20, ספרים שההורים שלנו כינו בזלזול "חוברות" או "פנקסים". חלק מההורים גם אסרו על הילדים לקרוא אותם, כך לפחות אצלנו בכרכור.

ההורים שלנו לא היו רגילים להתייחס לספרים האלה כאל ספרים רציניים בגלל הגודל, הכריכה הרכה וצילומי הנשים שהיו על חלק מהעטיפות. בין הספרים האלה היו גם כמה כאלה שנחשבו "גסים" (אז עוד לא השתמשו במילה פורנוגרפיה), בעיקר סיפורי דקמרון של בוקאצ'ו, שהיה סדין אדום בעיני ההורים, וגם מי שהושפע ממנו בעידן המודרני, וכוונתי לפיטיגרילי.

את הספר הזה נאלצתי להסתיר מתחת למזרון שלי:

הורה של אז שראה את ילדו קורא את פיטיגרילי דומה להורה בן ימינו שרואה את בנו צופה בסרטים פורנוגרפיים.

בעבר העליתי רשימה על פיטיגרילי ומתוכה הנה קטע על האיש:

הוא נולד בטורינו בשנת 1893 בשם דינו סגרה לאב יהודי ולאם קתולית מחוץ למסגרת הנישואים. הזוג נישא רק כשדינו היה בן שמונה, והוא הוטבל כקתולי. בגיל 23 סיים לימודי משפטים. הוא היה עיתונאי וסופר וייסד עיתון ספרותי שפעל 14 שנה, עד שב-1938 הוחרם על ידי המשטר הפשיסטי בגלל יהדותו.

במהלך חייו פרסם סגרה 47 ספרים, שחלק מהם זכה להצלחה וחלק נאסר לקריאה גם על ידי הוותיקן וגם על ידי המשטר הפשיסטי. ברוב הספרים הוא השתמש בשם העט "פיטיגרילי".

קוקאין נחשב לספר שפרסם אותו. הוא נכתב בפריז. באחת המהדורות העבריות ראה הספר אור בהוצאת תמוז בתרגומו של אליעזר כרמי, עם עטיפה שאיירתי ועיצבתי:

דווקא מוסוליני, כך אומרים, אהב מאוד את ספריו, ופיטיגרילי שלח לו פעם ספר עם הקדשה: "לבניטו מוסוליני, האיש שמעל לכל תואר".

אבל המשטר הפשיסטי ניסה להרוס את פיטיגרילי וגייס לשם כך את מי שהייתה בעבר אהובתו, המשוררת עמליה גוליילמינטי, ובמשפט שנערך הצליח פיטיגרילי לשבור אותה על דוכן העדים.

בסופו של דבר, אולי מתוך פחד או פגיעות, החליט פיטיגרילי לשתף פעולה עם התנועה הפשיסטית והפך להיות מרגל בשירות ה-OVRA – המשטרה החשאית של המשטר הפשיסטי; אבל זמן קצר אחר כך הוא הואשם כבוגד ונקבע שהוא יהודי לכל דבר.

כיוון שבאיטליה שררו חוקי גזע אנטישמיים, פיטיגרילי זכה לאמונם של מתנגדי הפשיזם, בזכות מוצאו היהודי.

בשנת 1940 חזר לטורינו, חרף הסכנה שיועבר למחנה ריכוז בשל מוצאו היהודי. ב-10 ביוני 1940 אכן הוצא נגדו צו גירוש לעיר ל'אקווילה שבמרכז איטליה, אך זה הומר, בהשתדלות ידידיו, להגליה לכפר אושו (Uscio) שבצפון איטליה, לא הרחק מטורינו. כעבור שלושה חודשים נענתה בקשתו להשתחרר, והוא חזר לטורינו, בסוף 1940 עבר לרומא ועסק בכתיבת תסריטים. ב-13 בספטמבר 1943 נמלט לשווייץ, שם התגורר עד 1947. בשנת 1948 היגר לארגנטינה והתגורר בה עשר שנים. לאחר מכן חזר לפריז, תוך שהוא מבקר לעיתים בביתו שבטורינו. בשנת 1949 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי, פיטיגרילי מדבר (Pitigrilli parla di).

פיטיגרילי נודע באמרות כנף שהגה, בהן: "דקדוק הוא מבנה מורכב שמלמד שפה אך מעכב דיבור" וכן "אין להתבייש אם משנים דעה בכל יום; אולם כדי לשנות דעה צריך שיהיו דעות להחלפה".

הספר חגורות הצניעות יצא לאור בהוצאה שנקראה "שביט". אין לי מושג מי היה המו"ל, אבל אני מניח שזה שם שהוצאת ספרים מוכרת בחרה לשים על הספרים ה"זולים" שלה.

הנה סקיצות שעשיתי בעבר לרשומה על הספר הזה כאן בבלוג:

ספר אחר של פיטיגרילי שכדאי לכם לקרוא הוא זה:

הוא יצא בהוצאת פלס. היה לה סמל מרשים, שכלל את כדור הארץ:

שמה המלא היה "פלס חברה לפרסומים בע"מ". אבל מי הם היו אין לי מושג.

לשמחתי הם הוציאו ספרים טובים, ודרכם הכרתי את סומרסט מוהם, בספר הזה:

הגב החשוף בעטיפה ממש לא מצא חן בעיני יעקב ולאה, הוריי.

כשאני חושב על זה היום, אחרי יותר משבעים שנה, היה משהו בדרך שבה ההורים שלנו ראו את ה"חוברות", או ה"פנקסים". אם פגרה בפריז למשל היה עומד בארון הספרים שלנו כרוך בכריכה קשה עם עטיפה רצינית, כנראה שלא הייתי מוציא אותו וקורא.

והיה עוד משהו שהיום אני יודע: למרות שבין המתרגמים שתרגמו אז את הספרים האלה בכריכה רכה היו גם מתרגמים טובים ומקצועיים, ההרגשה שלי שבספרים האלה ההוצאות פחות הקפידו בעניין התרגום והעריכה. לדוגמה הספר הזה, שיצא בהוצאת דן, שאין לי מושג מה היא הייתה:

את הספר הזה אהבתי בילדותי אהבה עצומה.

נכון שזה היה מקרה כמעט בודד, שבו הכרתי ואהבתי את הסופר אריך קסטנר, אבל לא ידעתי אז ששם הספר במקור הוא שלושה גברים בשלג, ובמקור יש בו גם כמות טקסט בערך כפולה ממה שיש בפגישה בבית מלון.

אני מניח שבעליה של הוצאת "דן" חשב שהשם "שלושה גברים בשלג" לא ימשוך את הקורא הישראלי, ולכן השם שונה, ובמקום להראות בעטיפה גבר או גברים – שכן הספר מדבר על חברות שנקשרת בין גבר מבוגר מעשירי גרמניה לאיש צעיר נטול אמצעים ומעמד – העדיף להציג בעטיפה נערה יפה עם כלב (בסיפור אין כלב). ומה שמעניין אותי במיוחד הוא שבעטיפה לא מופיע שמו של אריך קסטנר, ואני מניח שמר "דן" חשש שמא זה ייתפס כספר לילדים.

החיים ילמדו שכך הכרתי את הספר הזה. מאוחר יותר ביקשתי מחברי אהד זמורה מהוצאת זמורה-ביתן-מודן, שיוציא אותו לאור, וזה אכן אחד הסיפורים האהובים עליי.

למרות שמי שיטען שמדובר בקיטש לא יעשה טעות גדולה.

פרט להוצאת מסדה הייתה עוד הוצאת ספרים רצינית, ואולי אפילו החשובה של זמנה, שהוציאה ספרים בכריכה רכה, וכוונתי להוצאת טברסקי. נחום טברסקי, שייסד את ההוצאה, עמד גם תקופה מסוימת בראש הוצאת שטיבל. רבים מהספרים של שטיבל ושל הוצאת מצפה היו אצלנו בארון הספרים, ולהוצאת טברסקי יש זכויות רבות במו"לות הישראלית. היא הוציאה למשל את מועדון הפיקוויקים, שהיה אצלנו בארון. אז עוד טרם קראתי אותו, והיום הוא אחד הספרים האהובים עליי. והנה היא הוציאה גם את ה"חוברת" הזאת:

גם את שמו של אנדרה מורואה הכרתי כבר כילד, שכן הוא היה זה שכתב את המשמנאים והמרזנאים ואת כרם הקסמים. לימים למדתי לאהוב את מורואה כהיסטוריון וככותב ביוגרפיות.

מעניין שדווקא הוצאות קטנות וקיקיוניות שפעלו בארץ החדשה הקטנטונת, בחרו לשבץ בסמל שלהם את כדור הארץ.

קודם הראיתי את הסמל של פלס והנה הסמל של הוצאת "הספרייה הקטנה":

שהבטיחה בסמל שלה להביא "מבחר ספרות העולם".

אני לא יודע כמה ספרים היא הוציאה. אצלי במדף יש רק את פגישה בסמארה:

על דמותו של אוהרה מהספר הזה כתבתי כאן.

והייתה גם "הספרייה המודרנית":

שהביאה לנו כמה "פנקסים". למשל את מלון בבל של ארנולד בנט:

לאחרונה ראיתי שהוצאת אפרסמון, הוצאה שאני מאוד מעריך, הוציאה אותו מחדש בשמו המקורי, מלון גרנד בבילון.

עוד ספר של הספרייה המודרנית הוא הספר הנפלא הזה:

שגורם לי הנאה עד היום.

בעבר הקדשתי לו רשומה ואיורים. הנה סקיצות של אחת הדמויות:

ופעם גם השתעשעתי בעטיפה לספר הזה. סתם להנאתי. היא לא התפרסמה כמובן:

והיו עוד כמה הוצאות שלא הצלחתי לברר מי עמד מאחוריהן, כמו הוצאת אופיר, שבין השאר הוציאה את הספר הזה:

ושם התאהבתי בסיפור דוברובסקי המצוין, ובכלל גיליתי את גדולתו של פושקין ככותב סיפורים.

וגם הוצאת עין האלמונית, שהוציאה את הספר הזה:

ואסיים בהוצאה הזאת:

שגם עליה איני יודע דבר מלבד זה שהיא כנראה גלגול של "הספרייה הקטנה" שלעיל, מכיוון שיש להם אותו תא דואר.

הוצאת נקודים הביאה לי לראשונה את האגדות של אוסקר ויילד בתרגומו המעולה של אליעזר כרמי:

וגם את הספר הראשון של אגתה כריסטי:

אבל לנקודים אני חייב עוד משהו. הספר הראשון שהם הוציאו היה תעלומת בית בראונלי. ראו את רשימת עשרת הספרים הראשונים שיצאו:

ושם הכרתי לראשונה את ארל סטנלי גרדנר.

הספר הזה חסר בספרייה שלי. במהלך השנים אני מחפש אותו ברשת ובחנויות ספרים יד שנייה ועד היום טרם מצאתי אותו. אם במקרה מישהו מקוראיי יכול לעזור לי למצוא אותו אודה מאוד, ואתן לו בתמורה רישום שלי.