פעם, בשנות ה-70, קצת אחרי שיצא לאור הספר הזה,
שבו ריכזתי עבודות מהעיתונים, נסענו קבוצה של אנשי "דבר" ל"ערב דבר" בקיבוץ רביבים. הקבוצה כללה את חנה זמר, עידית זרטל, אהד זמורה ואני.
אחת השאלות הראשונות מהקהל הופנתה אליי: "למה כל האנשים שאתה מצייר באיורים שלך הם כל כך מכוערים?"
ניסיתי להסביר שהאנשים שאני מצייר הם "ממוצעים" והוספתי: "אתם כל הזמן חשופים בתקשורת, ובעיקר בפרסומות, לגברים ונשים שנבחרו בעיקר בגלל צורתם החיצונית, והמטרה שלי היא להראות את האנשים האחרים, הרגילים".
ואז הצעתי ניסוי: "בואו נשווה את היושבים פה בשורה הראשונה עם עשר הדמויות הראשונות בספר שלי, ואתם הקהל תשפטו אחד אחד מי יותר יפה".
ההצעה נדחתה מייד, והמסר הובן.
הנה 12 דמויות מקריות מספר האיורים שלי:
את היושבים בשורה הראשונה ברביבים אין לי, ואני משאיר לכם לדמיין את ההשוואה.
בימים שהייתי מצייר ב"דבר השבוע" בעיקר לרשימות של רות בונדי, הייתי מקבל מכתבים רבים (שלצערי לא שמרתי) שרובם הגיעו מקיבוצים (אבל את זה אפשר להסביר בכך ששם היו רבים מקוראי "דבר"), שהתלוננו על כך שאני מצייר אנשים מכוערים.
תחום אחר שבו היו לי ויכוחים וחיכוכים על רקע יופיים של הגיבורים הוא תחום ספרי הילדים. לפחות שלושה ספרים שהאיורים עבורם היו כמעט גמורים לא מסרתי להדפסה, כי הגיבורים לא היו מספיק יפים. סופרת ידועה, שהיא גם פסיכולוגית, אמרה: "ציירת את הגיבורה מכוערת, והגיבורה, אם לא שמת לב, היא אני". הבטתי בה ובציור ואני מניח שאתם מנחשים מי הייתה פחות יפה.
בעבר כבר כתבתי שמי שהיה ידידי, אורי אורבך ז"ל, ביקש שאצייר את ספר הילדים הראשון שלו.
הספר היה כבר גמור, ואורי אהב את האיורים, אבל שאל אם הוא יוכל להראות אותם לאשתו, ורק למחרת כתב לי בפקס ש"כולם אומרים שאתה מצייר את האנשים הדתיים מכוערים" (לצערי הפקס הזה אבד לי).
אז למרות שכבר סיימתי את האיורים, כתבתי לו שאני מפסיק, ואת הספר אייר מישהו אחר.
הנה כמה עמודים לדוגמה:
גם באיורים בספרים למבוגרים היו אי הבנות על רקע דתי. וכמובן שגם הואשמתי באנטישמיות, בעיקר בגלל הספר הזה:
למרות שהקפדתי לצייר את כל הדתיים יפים, עם אף סולד, ודווקא את החילונים ציירתי כמו יהודונים של השטירמר:
התלונות, ההאשמות והקללות כולן באו מהצד הדתי של המפה, וכוונתי לתגובות לאיורים ולא לטקסט. בתגובות לטקסטים לא אעסוק הפעם.
בגלל הסערה שהספר הזה עורר הוזמנתי לאולפן "ערב חדש" לעימות עם חבר הכנסת יצחק לוי, שהיה גם רב.
הראיתי שם איך ציירתי פעם כרזה של קיבוצניק:
שהיה שיא הכיעור, ולא קיבלתי אף תלונה. ואז באולפן הוספתי לו זקן:
שפם וכובע – ומייד הפכתי לנציג של השטירמר.
אז לסיום הנה קטע שהופיע בזמנו ב"דבר אחר":
