ומה עם הרקע? אתם שואלים

מנגנון הומור מעניין זכור לי מאחת הקומדיות של הצוקרים, לא זוכר בדיוק איזו. הייתה שם סצנה שבה שני השחקנים הראשיים עמדו בחזית ודיברו ביניהם בעניין רב, וברקע, רק אם שמתם לב, היה ננס, שקפץ וניסה להגיע לטלפון. הסצנה המשנית שברקע לא הייתה כמובן קשורה לעלילה, ובעיניי זה היה מנגנון הומוריסטי נפלא.

על הרקע באמנות הפלסטית אפשר לכתוב ולנתח הרבה. ברשימה הזאת אנסה להראות איך מאיירים שונים, וביניהם אני, מתייחסים לרקע.

כתבתי הרבה על תהליך הפרידה של האיור מהציור, אבל רבים לא מסכימים אתי. האיור נשאר עם הסיפור, ומכיוון שהסיפור הפך להיות חשוב, המסביב, דהיינו הרקע, איבד במקרים רבים מחשיבותו.

התחום שהשינוי הזה מורגש ביתר שאת הוא הקריקטורה.

הנה למשל כמה קריקטורות אופייניות מהסימפליציסימוס משנות ה-90 של המאה ה-19:

בכולן יש מה שנקרא "רקע".

והנה כמה עבודות של יז'י סליבה, קריקטוריסט צ'כי נפלא בן זמננו:

יז'י מביא לנו רק את העיקר. הוא מאמין שכל קו מיותר שיכניס ברקע יקלקל את הרעיון ההומוריסטי.

מה שעוד שינה את יחסנו לרקע הם סרטי האנימציה, בעיקר אלו של דיסני. ברבים מהם יוצרים מסוימים ציירו והנפישו את הדמויות שבחזית ואת הרקעים ציירו אחרים.

כמי שאייר ספרים רבים אני יכול לספר לכם שכמעט תמיד לאחר שאני קורא היטב את הטקסט אני מתלבט בסוגיית הרקע.

אם הסופר כותב שגיבורה שוטטה "בעיר" או "ביער" ולא מוסיף פרטים, ייתכן שזה בדיוק מה שהוא מתכוון שאתה הקורא תדע – רק את הידע הכללי, ואת השאר תדמיין.

ברגע שאני כמאייר מצייר את היער או את העיר, זה כבר הופך להיות ספציפי יותר. אבל כמובן גם באיור יש דרכים להראות שמדובר ב"יער כללי" או ב"עיר כללית".

לכל מאייר יש דרך משלו להתמודד עם סוגיית הרקע.

עלילת הספר אמיל והבלשים מתרחשת בברלין, אבל המאייר טרייר מחליט להראות משהו מהרקע רק באיור שבעטיפת הספר:

ברלין לא קיימת כאשר אמיל פוגש את חבורת הילדים:

וגם לא כשהמוני ילדים מלווים את הגנב:

בכלל, טרייר שייך למאיירים שלא מרבים לאייר את הגיבורים שלהם על רקע. כאשר אבא של פצפונת מגלה אותה בלילה מקבצת נדבות, שם הרקע חשוב לו:

אבל כמה עמודים קודם, כשטרייר מראה את אנטון מוכר שרוכים, הוא משאיר לנו הקוראים לדמיין איפה זה קורה:

מדי פעם אני מגלה מאייר שבאיורים שלו קשה להפריד בין החזית לרקע. כזו היא המאיירת האנגלייה המצוינת סו פורטר  (Sue Porter), במקרה זה בספר שנקרא Heftziba. לא בכל ספר אפשר כמובן לעשות את זה:

טומי אונגרר, מגדולי המאיירים של זמננו, אוהב מאוד לשלב את הרקע בעלילה. הנה שני איורים בהם הוא מראה את כוחו ברקע:

הם מהספר הזה:

ככל שהסיפור שהמאייר מספר לנו אמור להיות מדויק יותר, כלומר פחות כללי, כך גדל הסיכוי שהרקע יושמט או יסומן ברמזים כלליים או אפילו באיזו צללית, כמו אצל הית רובינסון למשל:

מצד שני יש מאיירים שמצליחים להכניס ברקע או בנוף עניין שווה לזה שבחזית. הנה דוגמה מעניינת של אחד האיורים של אורי שולביץ הנפלא מהספר אווז הזהב:

בעבר העליתי רשימה על ספר הילדים רולן שאייר אנדרה פרנסואה. שם משתדל פרנסואה וגם מצליח לגרום לכך שנביט על כל פרט באיור בעניין דומה, וברוב האיורים אין אצלו חזית ורקע:

אני לא בטוח שיש פה עניין לאומי. זה נראה לי יותר צירוף מקרים, אבל מצאתי אצל כמה מאיירים צרפתים את התכונה המעניינת של שילוב החזית והרקע; כלומר, העלילה מתקיימת בין החזית לנוף. כמו למשל באיור הזה של ז'אן מארק רושט (Rochette) לספר החתול במגפיים:

עוד מאיירת צרפתייה שאני מעריך מאוד, וכבר סיפרתי עליה בעבר, היא מארי דה-סאל (Marie de Salle). הנה איור שלה מהספר האסטרונום:

גם המאייר הבא מצליח בקומפוזיציות הקולנועיות שלו לשלב היטב את הנוף או הרקע באיורים שלו.

שמו פרנסואה רוקה, ואני מדבר על הספר הזה:

שעשוי כולו בחריטה במה שנקרא "סקרפבורד".

הנה שלושה איורים אופייניים:

רק כדי להדגיש את הטכניקה שלו, עשיתי פה הגדלה של פרט. להגדלה הזאת אין קשר לנושא הרשומה, דהיינו הרקע. סתם היה חשוב לי להראות:

על רוקה ראו גם כאן.

מאחר שהזכרתי את הצירוף "קומפוזיציות קולנועיות", זה המקום לציין שהנוף או הרקע חזרו בגדול לחיינו עם הפריחה של הקומיקס או של הרומנים הגרפיים.

בפצפונת ואנטון מרשה טרייר לעצמו לאייר משהו כזה:

מי שעשתה מהספר הזה רומן גרפי היא המאיירת הגרמנייה איזבל קרָייץ, והיא לא יכולה להפריד את הזוג מהרקע:

הנה למשל עמוד מהספר הנפלא הנכס של רותו מודן:

ולסיום אראה כמה החלטות שלי בעניין הרקעים באיורים שעשיתי בספרים.

בספר שירים רעים לילדים טובים של אפרים סידון,

יש איורים שרובם דמיוניים, לכן אין בו כמעט רקעים:

היום אני יודע שהאיור שלי הגיע בדרך כלל ממחוזות ההומור. לא היה לי עניין רב ברקעים.

רק במקרים שבהם הסביבה היא חלק מהעלילה, אני רואה חובה מסוימת להתייחס לרקע, כמו בספר להציל את שימבה שמתרחש באפריקה:

או בספר הילדים שכתב יהודה אטלס על פי ש"י עגנון:

בו יש איורים כאלה:

לפעמים, בגלל תפיסת העימוד, כלומר כאשר יש בספר איורים על דף שלם, אין לי ברירה ואני מכניס רקע. כמו בספר הסופגנייה המתוקה שכתב שלמה אבס:

או בספר אחר בסדרה, בו עשיתי מהברושים מעין ציון של מקום:

לפעמים גם כשהאיור השתרע על עמוד צבעוני שלם, בחרתי לפתור את הרקע בצבע שלפעמים סימל מעין תנועה או אווירה.

כמו בספר פטר ואלכס של אורית רינגל-אמיר:

עלילות של הספר הזה, שכתבתי ואיירתי, מתרחשת במושבת הולדתי כרכור:

אז בכמה איורים בספר בחרתי לשלב משהו מרקע המושבה, כפי שהיא שמורה בזיכרוני:

והנה דוגמה מספר שאני מסיים בימים אלה. זהו ספר על קיוסק של כריכים שנמצא בנתניה.

בחרתי לצייר בו כמה רקעים של בתי העיר:

ושילבתי אותם ברוב האיורים בספר:

עוד על הרקע באיור ראו כאן, וגם כאן.