זקני בית הספר בווילבי

אחת הרשומות הראשונות שפרסמתי לפני 12 שנים הייתה על הספר הזה:

זה היה בעקבות שיחה עם ידידי שמואל שי, שבינתיים הלך לעולמו. את הרשומה הזאת אני מקדיש לזכרו.

כבר מזמן רציתי לכתוב על הספר הזה וגם להתייחס לסוגיית התרגומים הישנים והחדשים.

בכל הזדמנות אני מקונן על כך שהעברית מאבדת את ספרות העבר שלה בגלל ההשתנות המהירה שלה. בספר הולך איתך בלונדון כתבתי כך:

למרות מפעלים נפלאים, כמו פרויקט בן-יהודה למשל, יש נתק כמעט מוחלט בין הקורא הישראלי הממוצע (כלומר המעטים שעדיין קוראים) לבין ספרות ההשכלה.

למרות שאברהם מאפו וצ'רלס דיקנס הם בני אותו תקופה, מי קורא היום את מאפו? וכל זה בגלל שמעברית לעברית לא מתרגמים.

לעומת זאת, את דיקנס נמשיך לקרוא, כי מדי כמה שנים יוצאים תרגומים חדשים.

וכעת לזקני בית הספר בווילבי, ואני מניח שמכאן והלאה מי שימשיך לקרוא הוא בערך בן גילי או יותר.

זהו ספר אנגלי שבמקור נקרא הקפטנים של וילובי – The Willoughby Captains. שם הסופר הוא טלבוט ביינס ריד –  Talbot Baines Reed.

לא "זקנים", לא "וילְבָּי" ולא ר. טלבוט.

ה"קפטנים" היו כמה מתלמידי השנה הבוגרת בפנימייה של בית הספר התיכון הפרטי (שהוא משהו בין "הארו" ל"איטון"), שהיו בעלי תפקידים אחראיים, כעין מדריכי או חונכים לצעירים יותר.

(אני מרגיש קצת אדיוט כשאני כותב "תיכון" כדי לתאר "פאבליק סקול", שהרי בדיוק בעניין הזה עוסקת הרשומה הזאת – הניסיון להעביר תרבות ולא לשנות או "לייהד" אותה. אבל מה אני יכול לעשות כשאני רוצה להבהיר לקוראים באילו גילים עוסק הספר?)

יש משהו נחמד בתרגום של "הקפטנים" ל"הזקנים", שעשה א. אחירב (אריה סֵמְיָאטִיצְקִי).

כמה מילים על סמיאטיצקי: הוא נולד בפולין בשנת 1883 והיה אחד המתווכים שהביאו לבני הגיל שלי מספרות העולם. ברוח הימים ההם הוא תרגם ועיבד ספרים גם משפות שהוא לא הכיר. הוא היה הראשון שתרגם לעברית את אליס בארץ הפלאות תחת השם "עליסה בארץ הפלאות" ב-1924. שם הוא חתם בשם א.סמן. הוא שלט היטב בעברית של תקופתו וניסה אפילו לחדש בה חידושים.

התרגומים שלו לא היו עוברים היום את ביקורת התרגום, וכאן אינני מתייחס לעברית הארכאית אלא לקשר עם הטקסט המקורי, כפי שנראה להלן.

זהו טלבוט ביינס ריד:

פה באיור שלי הוא דומה קצת לפרידריך ניטשה, שמבוגר ממנו בשמונה שנים. הוא היה בנו של חבר פרלמנט ונחשב לחלוץ בסוגה שנקראת "ספרי בית ספר" או "ספרי פנימיות".

אני מניח שאריך קסטנר – שכתב את הכיתה המעופפת, שבעיניי וגם בעיניו היה ספר הילדים הטוב ביותר שלו – הכיר את ספריו של ריד ואת "זקני בית הספר", ומי שיקרא בעיון את שני הספרים ימצא דמיון.

בית ספר שיש בו חיי פנימייה אבל גם תלמידים מהישובים הקרובים שבאים רק ללמוד – ה"חיצוניים" – יש בו הווי מיוחד.

כשהייתי נער גרתי בכרכור ולמדתי (כלומר הייתי רשום) בבית הספר החקלאי בפרדס חנה. חלק גדול מהתלמידים שלמדו איתי שם גרו בפנימיית בית הספר, ואילו אני הייתי "חיצוני". וזאת אולי הסיבה שגם זקני בית  הספר בווילבי וגם הכיתה המעופפת נמנו עם הספרים האהובים עליי.

ריד כתב כמה ספרים על הווי בתי הספר הפרטיים באנגליה (אני מניח שחלקכם יודעים שבאנגליה המושג Public School הוא בעצם מושג אירוני, שכן מדובר בבתי ספר פרטיים, יקרים ויוקרתיים).

מסיבות שלעולם לא נוכל לרדת לפשרן "זכינו" אנחנו בארץ לספרים שלא תמיד היו מוכרים בארצות שבהם נכתבו. הקפטנים של וילובי הוא לאו דווקא הספר הידוע של ריד, אבל סמיאטיצקי בחר לתרגם אותו לעברית, אולי בגלל שהוא קרא אותו בפולנית.

הספר ראה אור בעברית בשנת 1943, ומאז יצאו מהדורות רבות.

בין חבריי הרבים שאוהבים את הספר הזה נמנה גם הסופר והבמאי אברהם הפנר, שגם הוא כבר לא איתנו. הפנר היה ממש מכור לעברית של סמיאטיצקי ולא מוכן אפילו לשמוע על תרגום חדש.

עוד בימיו של סמיאטיצקי היה ברור שמילים או ביטויים רבים לא יהיו מובנים לקוראים, ולכן הוסיף המתרגם בסוף הספר מילון, הנה חלק ממנו:

לא רק שאף אחד מהמילים או הביטויים שלעיל לא נשאר בעברית של היום, יש גם כמה הסברים במילון הזה שלא יובנו היום על ידי מי שאינו נמנה על יודעי ח"ן.

הפנר ואני אהבנו מאוד את הביטוי שף את הפרס מן העקב, והיינו מגלגלים אותו תדיר על לשוננו.

אבל היום גם המושג "אצבע קלה" לא יהיה מובן על ידי רוב הילדים.

לפני שאביא כמה דוגמאות לתרגום, כמה מילים על האיורים:

למרות שבשנות ה-40 לא תמיד טרחו לציין בספרים את שם המאייר, דווקא כאן מוזכר שמו של גרשון קרונפלד, שהיה גם מוזיקאי.

הנה כמה מהאיורים של קרונפלד, שבספר הם מעין וינייטות שמלוות כל ראש פרק. כאן הגדלתי אותן מאוד.

חשוב לי להגיד כאן שמשחק הספורט העיקרי שבו עסקו שם בבית הספר היה קריקט, ואילו בציורים של קרונפלד יש כדורגל:

מיותר לציין שבפרק הזה לא מוזכר כדורגל.

הוא צייר הוקי:

וגולף:

באיזה בית ספר שיחקו גולף? שום משחק מאלו שצייר קרונפלד לא מוזכר בספר.

לעומת זאת, אין בו אף איור של קריקט. כמאייר קל לי להבחין שקרונפלד מצא באיזה מקום איורים של ספורט אנגלי ופשוט העתיק אותם, ממש העתיק. וזאת מפני שהאיורים שאייר, אלה שלא עוסקים בספורט, כמו זה למשל:

מצוירים בקו ובסגנון שונים לגמרי.

גם למתרגם יש בעיות עם הספורט הבלתי אפשרי הזה שהאנגלים קוראים לו קריקט. בפרק החשוב שבו מתואר משחק קריקט בין וילובי לבין רוקשר, הסתפק סמיאטיצקי במילים האלו:

כך פתר עורך ומתרגם – שביאליק אגב העריך מאוד ומינה אותו לכמה תפקידים – בעיית תרגום סבוכה. מעניין למה הוא החליט וטרח לתרגם מאנגלית (?) ספר שבחלקו הגדול עוסק במשחק שהמתרגם אפילו לא שמע עליו.

לנו, הילדים בארץ ישראל, שלא הכרנו את המקור, זה לא הפריע. אנחנו התאהבנו בגחמות של המתרגמים. כמו ש"קונרד" היה "דני", ו"רינגלהוד" היה "סבוני" בספר 35 במאי של אריך קסטנר, וכמו "עווית הרחם", מחלה שהמציא המתרגם יאיר בורלא בספר שלושה בסירה אחת.

כאשר גם בשפת המקור יש משפט נמלץ ואידיומטי כמו: "I’ll went you with the flat of a bat if you don’t cut",

והמתרגם כתב: "שלח פיך עמי עוד קצת, ותהי משכורתך שלמה".

אין לי ויכוח איתו, מלבד זה שהקורא העברי של היום מבין את העברית ממש כמו את האנגלית.

אבל כשקטע כזה:

מתורגם ומקוצר לשתי שורות רק מתוך עצלות המחשבה של המתרגם, מדובר כנראה בספר אחר:

הנוסטלגיה, שחלק מאתנו רואים בה גם היסטוריה וגם תרבות, היא שופט רע.

כשאני קורא שפי. ג'י. וודהאוז אהב מאוד את וילובי ואת הספרים האחרים של ריד, אני משוכנע שהוא לא קרא את התרגום של סמיאטיצקי.

גם אני אוהב את יותם הקסם, שבמקור הוא קשישטוף המכשף;

ואת השד מכתה ז' – שהוא בכלל נער מכיתה י"א;

ואת אמיל והתאומים – שהוא בעצם אמיל ושלושת התאומים.

אבל אני מברך על כל תרגום חדש שיש לו קשר עם המקור, ובעיקר שיהיה טוב.

******

עד כאן הרשומה, בערך כפי שכבר הופיעה לפני 12 שנים, ולא נמצאת ברשת.

וכאן המקום להזכיר שבשנת 1980 יצא תרגום חדש בעברית של אוריאל אופק בשם אלופי וילובי:

ואם אני כבר מזכיר את אוריאל אופק, ואנחנו חייבים לו הרבה, אז הנה קטע על הסופר טלבוט ביינס ריד מתוך לקסיקון אופק לספרות ילדים:

ולסיום, כמה עטיפות מהמהדורה האנגלית: