צ'יבי וזכריה – על עוני וכדורגל

*את הרשומה הזאת בחרתי להעלות לכבוד משחקי היורו.

מכיוון שבילדותי במושבה כרכור רוב החברים בני גילי באו ממשפחות במעמד כלכלי דומה, לא הכרנו כל כך את עולם העוני ואת הקונפליקט בין העשירים לעניים. אבל ספרי ילדים, ובעיקר ספרי הנוער, הביאו לנו את זה בגדול. והגדילה לעשות סופרת הילדים ליזה טצנר בספר מסעי הנס אוריאן.

בעבר סיפרתי על הנס אוריאן, והנה קטע מהרשימה ההיא:

וזהו תיאורו של הנס אוריאן מהעמוד הראשון בספר:

גם בספרים של אריך קסטנר חוויית העוני מניעה את הסיפור.

אמיל הוא בנה של אימא ענייה שעוסקת בסַפָּרות מזדמנת ואוספת מארק למארק כדי לשלוח לאימה, סבתא של אמיל.

גם אנטון מהספר פצפונת ואנטון הוא בן לאם ענייה – וגם חולה. פעמים רבות זה הולך ביחד – בניגוד לפצפונת העשירה.

בספר הכיתה המעופפת – שקסטנר אמר פעם שזהו הספר האהוב עליו – העוני ממש מביא את הקורא לדמעות. אחד מגיבורי הספר, מרטין טלר, הוא בן להורים עניים, וכמו רוב הילדים העניים הוא גם מנהיג הכיתה שלו. למרטין אין כסף לנסוע בחופשות ברכבת להוריו שגרים בהרמסדורף.

הנה קטע בנושא:

השבוע, בזמן שמשדרים בטלוויזיה את משחקי היורו, נזכרתי שעד היום לא הזכרתי את צ'יבי של בלה סנש באף אחת מ-900 הרשומות שהעליתי כאן.

אז הפעם גיבור ספרו של סנש הוא בחזית הרשומה, לצידו של זכריה התימני הקטן.

בלה סנש הוא אביה של חנה סנש, הצנחנית והמשוררת, והוא מת 17 שנה לפני שבתו נרצחה.

הוא נולד בשנת 1894 ומת בשנת 1927, כשהיה בן 33 בלבד. סנש היה סופר ומחזאי מצליח מאוד בהונגריה, וההומור שלו היה מושפע מקודמיו – פריג'ש קארינתי ופרנץ מולנר.

בעברית, למיטב ידיעתי, מכל כתביו של סנש ראה אור רק צ'יבי בשנת 1950, בתרגומו של אביגדור המאירי. האיורים במהדורה העברית הם של אנדי סקורא.

זאת הזדמנות להזכיר שכדאי מאוד לתרגם גם יצירות של קארינתי (יצא בעברית רק סליחה המורה הנפלא); אולי גם יצירות סאטיריות של מולנר, שאצלנו הוא נחשב לסופר ילדים, וגם עוד יצירות של סנש (האם ישנם מספיק בארץ מתרגמים טובים מהונגרית?).

הנה מה שנכתב בעטיפה האחורית של צ'יבי:

צ'יבי, או בשמו האמיתי וילי הורבץ, הוא ילד עני שמגיע לגימנסיה שבה לומדים רק ילדים עשירים, ומייד, לפי הטלאי שעל המכנסיים, הילדים מזהים שהוא לא שייך לגימנסיה.

אפילו המורה למתמטיקה, יוזף בארנא, שהוא הסטריאוטיפ הקלסי של המורה הרע, במפגש הראשון עם צ'יבי מבטיח שהוא לא יישאר בגימנסיה.

קשה לתאר שסופר בן זמננו יכתוב משהו כל כך קיצוני על מורה שאין בו שום דבר חיובי, כמו שסנש מתאר את בארנא.

אני זוכר שכילד שנאתי את המורה הזה, שלימים התגלגל בדמותו של המורה לאנגלית בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, שדאג שיעיפו אותי משם.

התלמיד שמכריח את שאר התלמידים להחרים את צ'יבי הוא פאול סגאי, הילד הכי עשיר בכיתה, שכולם מתחנפים אליו, וסנש מתאר אותו כמין רודָן.

כדי שתבינו כמה הוא עשיר, הנה קטע מראשית הפרק השלישי, בו מתכנסים כל החברים בבית של סגאי:

וגם זה:

את הקטעים האלה הבאתי כי מאוחר יותר, כשסגאי מבטיח שבחודש הבא הוא יקבל במתנה כדורגל, זה לא הסתדר לי עם העושר המופלג. ילד שהולך עם שעון זהב וכיסים מלאים בכסף צריך לחכות חודש כדי לקבל כדור?

אהבתי שבלה סנש מזכיר את פרנץ מולנר, שאנחנו ילדי כרכור כבר הכרנו היטב כי קראנו את מחניים ואת איזהו גיבור.

אני אוהב גם את צורת הכתיבה של סנש, שמדי פעם מכניס את עצמו לסיפור. למשל כשהוא מתווכח באופן אירוני עם התלמיד פודינץ:

כשאתם קוראים: "פודינץ זה היה נקרן במידותיהם של הבריות" תחשבו עלינו, ילדים בני עשר, שמתמודדים עם העברית הנפלאה של אביגדור המאירי, שהביא לנו בין השאר גם את המשפטים האלה:

"המורה אדמוב לא גער בסגאי בגידוף נמרץ ולא אמר לו בסגנונו הזר: זוהי אינה התנהגות אלא מוגת לב ולא היה מוליכו בבדל אוזנו אל המקפצה".

ולפני שאספר לכם עוד משהו על צ'יבי, הנה הילד העני שלנו, כאן בארץ ישראל, עוד בימי המנדט הבריטי, וכוונתי לילד הזה:

זכריה צעיר מצ'יבי בכמה שנים, אם כי באיור הוא נראה מבוגר. הנה זכריה:

והנה צ'יבי:

הנה התיאור של זכריה:

כמה עמודים אחרי התיאור הזה מתברר שלאביו יש חנות מכולת במושבה קרית-גנים, ואני, שגם הייתי בן של בעל מכולת, לא הבנתי למה אימו צריכה לכבס ולגהץ בגדים. אני מניח שבשביל אליעזר ברגר מחברו של זכריה התימני הקטן, המילה "תימנייה" הייתה כמעט זהה למילה "כובסת".

וכאן אנחנו מגיעים לאיסוף הבולים. שני הילדים העניים שלנו אוספים בולים.

וכמו שילדים אוהבים בולים, סופרים שכותבים ספרים לילדים אוהבים לספר על גנבה או השמדת אוספים של בולים.

הנה מה שכותב אליעזר ברגר:

והנה קטע שבו מספר סנש על התחביב של צ'יבי:

אני עצמי ניסיתי בילדותי במושבה כרכור לאסוף בולים, אבל אחרי שבועיים זה עבר לי. אבל לחברים שלי היו אוספים נאים, וכולנו אהבנו גם את הסיפור של קארל צ'אפק אוסף הבולים שלי. הנה קטע ממנו:

האוסף כמובן נגנב, והחשד נופל על לויזיק, החבר הטוב. זה סיפור קשה שהעלה אצלנו הילדים מחשבות לא נעימות, שכן מי שבאמת גנב לילד את אוסף הבולים היה לא אחר מאשר אבא שלו. ובגללו הוא איבד את חברו הטוב. אז נכון, צ'אפק אומנם לא כתב את זה לילדים, אבל אנחנו קראנו הכול.

אז עד הנה סיפורים של ילדים, בולים וגנבות. וכעת לנושא חשוב עוד יותר מבולים, וכוונתי לכדורגל.

סנש ביסס את דמותו של צ'יבי על דמותו של שחקן הכדורגל יוזף בראון, שכונה "צ'יבי":

מי שקרא את הספר בהונגרית כאשר יצא לראשונה הבין מייד שמדובר בבראון. הוא היה שחקן ממוצא יהודי, כוכב ענק, ששיחק בנבחרת הונגריה ונאלץ לפרוש בגלל פציעה בגיל 25.

במלחמת העולם השנייה נאלץ צ'יבי להצטרף לאחד מגדודי העבודה של הצבא ההונגרי, שם הוא מת מרעב.

אז כמו שאתם מבינים, בספר צ'יבי מתחולל שינוי, ומהילד המוחרם בגלל עוניו, צ'יבי הופך לגיבור תודות להצטיינותו בכדורגל.

בלה סנש, שבעצמו היה כנראה ילד חולה שלא הצטיין בספורט, אהב מאוד ספורט. בתחילת פרק 13 בספר כותב סנש:

ומייד בהמשך הוא מביא שני עמודים שבהם רק משפטים מפיהם של האנשים שביציעי אצטדיון הכדורגל. אם אתם שואלים לדעתי, זהו שיאו של הספר:

לימים, כשקראתי את השיר הנפלא של ויסלאבה שימבורסקה הלוויה, נזכרתי בקטע של סנש. הנה השיר: