בדצמבר 2001 ערכנו נירה הראל ואני ערב בבית אריאלה להשקת האתר דףדף שיזמה נירה.
מעל הבמה סיפרו כמה חברים על ספרי הילדים האהובים עליהם. אבנר כץ סיפר באותו ערב על הנס אוריאן.
ידידי דודי הלפרין, שמאוהב בהנס אוריאן, יזם לאחרונה תרגום חדש, שכעת מצפה להיות ספר. דודי גם נתן לי את הטקסט של אבנר כץ מהערב ההוא בבית אריאלה, ואני מביא אותו כאן בכתב ידו של אבנר ומשבץ בו איורים וקטעי טקסט מהתרגום הישן של יצחק בן-חווה שיצא בהוצאת מצפה.
המחברת ליזה טצנר (1963-1894) הייתה סופרת שוויצרית שנולדה וחיה תקופה ארוכה בגרמניה.
היא התפרסמה כמי שאספה אגדות עממיות.
בשנת 1924 נישאה לקורט הלד, קומוניסט יהודי, והשניים עבדו יחד וקיבצו מה שכונה "אגדות סוציאליסטיות".
בהשראתו כתבה גם את הנס אוריאן.
בשנת 1933 ברחו השניים לשוויצריה ואילו הספרים שלהם נשרפו בשרפת הספרים המפורסמת.
הנס אוריאן הוא ללא ספק אחד מספרי הילדים הפוליטיים המובהקים. הנה מה שכתב לה הסופר תומאס מאן:
"תודה על ה'הנס אוריאן'. שימחת אותי איתו. גם לקטנטנים שלי אתן לקרוא בו. זהו סוג מיוחד של ספרי ילדים המשלב את העולם החברתי האמיתי בצורה אלגנטית ועליזה עם עולם האגדות וההרפתקאות, ובדיוק בגלל זה יעורר הרבה התנגדות אבל גם יביא הרבה שמחה לצעירים ומבוגרים כאחד".
פרט להנס אוריאן יצאו בעברית עוד שני ספרים שלה, שתורגמו על ידי אוריאל אופק:
את הספר אייר בוריס אנגלושב (1966-1902).
אנגלושב היה צייר, מעצב ומאייר ממוצא בולגרי, שהוכשר כמעצב גרפי בברלין. הוא צייר קריקטורות תחת השם המקצועי ברונו פוּק.
הוא היה קומוניסט נלהב ועבד בשנות ה-20 בשירות המפלגה הקומוניסטית הגרמנית. כשעלו הנאצים לשלטון ברח אנגלושב לפראג, משם עבר לשוויץ, בשנת 1935 עבר לבולגריה, ושם בחר לאייר ספרי ילדים ונודע גם כמי שעיצב בולים בולגריים.
לסיום, עוד שילוב בין הנס לאבנר.
לא הכרתי את הספר, אחפש את התרגום החדש ואקרא.
אבנר, כתב היד שלו והאופן בו הוא מחבר [יותר ספרותי לכתוב פה אורג שתי וערב] את הסיפור על אוריין עם עונות השנה המתחלפות ברמת רחל- והגלות ממנה-מעבירים חום אנושי שמתפשט טוב טוב בראש ובגוף.
כשהוא חוזר לרמת רחל אחרי שנתיים וימימה עם העותק של הספר נעלמו- הוא מחזיק בזכרון הספר ככה "כמו כד אבל בלי ידית"- רק אבנר כותב ככה.
ככל שידוע לי דווקא ספר הדגל של ליזה טטצנר, האחים השחורים (Die schwarzen Brüder) משנת 1941 שנכתב עליו בויקיפדיה באנגלית שהוא אחד מספרי הילדים הנקראים ביותר בעולם (?!) לא תורגם לעברית. הספר מספר על ילדים מנקי ארובות (לכן שחורים) ילידי קנטון טיצינו בשוויץ שנמכרים לעבדות בצפון איטליה. הספר פחות פמפלטי ממסעי הנס אוריאן, אותו קראתי בנערותי, לא בילדותי. הנס וחבריו אכן כובשים את הלב והרפתקאותיהם מותחות. אבל הסופרת שהיתה כנראה קומוניסטית כבעלה היהודי קורט קְלֶבֶּר (Kurt Kläber) (שכתב בפסאודונים קורט הֶלְד), מהללת את המשטר הסובייטי; ההתרשמות מהספר כמה המשטר נפלא, הגון ומתחשב, בניגוד למערב המוצג כזדוני. הספר נכתב ב-1929 ותורגם ב-1934 (בידי שני כרכים בהוצאת מצפה). אז עדיין לא ידעו במערב בכלל ובארץ בפרט על "טיב" המשטר הסטליניסטי.
ובכל זאת, כפי שהעלילה מתפתחת וכפי שהנס אוריאן מוצג, היתה לאבנר כץ סיבה טובה להזדהות איתו ובעיקר לאהוב אותו.
ועוד, משורר גרמני בשם מאתיאס קלאודיוס (1740-1815) כתב פואמה בת 14 בתים בשם "מסעי הנס אוריאן ברחבי עולם, עם הערות" (Urians Reise um die Welt, mit Anmerkungen). הוא מתחיל את מסעו בגרינלאנד (ראו קיגזגקוק האסקימוסי) וממשיך באסיה ואפריקה, ומגיע למסקנה שהאנשים והילדים בכל מקום דומים לאלה של אירופה. את הפואמה הלחין לא אחר מאשר בטהובן (אופוס 52) בשנות 1790-96. ואגב את הפואמה העלמה והמוות שכתב קלאודיוס הלחין שוברט לרביעיית כלי מיתר. סביר שליזה טטצנר ידעה על הפואמות הללו.