ירחמיאל שכטר, קליגרפיה וטיפוגרפיה

בשנות ה-50, של המאה הקודמת כמובן, כשחבריי ואני למדנו בבצלאל, המנהל היה האיש הזה:

שמו ירחמיאל שכטר. בצעירותו הוא הוכשר כאדריכל, ובארץ נחשב למעצב גרפי ובעיקר כקליגרף.

מהרשימה של עומר בינדר ברשת, למדתי ששכטר היה איש שעיצב את הלוגו של הוצאת עם עובד, לוגו מצוין לדעתי:

וגם את הלוגו של העיתון על המשמר:

איך דווקא קליגרף מונה למנהל בצלאל? חידה היא בעיניי.

כמנהל אנחנו זוכרים שהיה עומד ליד דלת הכניסה אחרי השעה 8:00, שאז התחילו הלימודים, וכל מי שאיחר להגיע, שכטר לא היה מביט בו אלא בשעון שלו.

בזכות היותו קליגרף ומנהל, המקצוע "כְּתב", דהיינו קליגרפיה, היה המקצוע החשוב ביותר בבצלאל, אחרי רישום.

וכאן אני מביא את המשך דבריי בכתב קליגרפי כדי להדגים את מה שלמדתי:

מדי פעם אני משתמש בידע הקליגרפי שלי, למרות שאני חלש גם באחידות וגם ברווחים.

על הרווח שבין האותיות אני מביא כאן את דבריו של חברי מיכה אולמן, שגם אותם לקחתי מהרשימה של עומר בינדר:

…אולי אתחיל באיך נעשיתי פסל; בבצלאל למדנו אצל ירחמיאל שכטר כתיבה תמה בציפורן עם טוש. את עבודת הגמר הגשתי בנושא השבת, הוא התבונן בעבודה ואחרי כמה דקות אמר "טוב מאוד", אני אמרתי לו: "רגע, אני לא מרוצה לגמרי מן האותיות". והוא ענה: "לא הסתכלתי על האותיות, הסתכלתי על הרווחים!" לקח לי עוד כשבע שנים להבין את המשפט הזה…

מדי פעם, עוד כתלמיד בבצלאל, הצלחתי גם להתפרנס מקליגרפיה, בימים שהייתי מקבל על עצמי לכתוב תעודות של מוסדות שונים.

את המושג "טיפוגרפיה" לא הכרתי בשנות לימודיי. רק כשסיימתי את הלימודים ואת השירות הצבאי והתחלתי לעבוד בעיצוב גרפי, הבנתי שיש דבר כזה שנקרא טיפוגרפיה, ונאלצתי ללמוד את ההבדל בין "פרנקריהל" ל"חיים" או בין "אהרוני" ל"מרים".

כתב היד הרגיל שלי, היה רע מאוד כשהייתי ילד, אבל החל מגיל 18, כשהבנתי שמדובר באגואיזם – כלומר: "אני כותב איך שבא לי, ואתה הקורא תתאמץ להבין…" – התחלתי לעבוד על עצמי, והיום יש לי כתב יד די קריא וברור:

זאת הזדמנות לספר שהייתה לי בעיה דומה גם בדיבור. כשהייתי צעיר הדיבור שלי היה מהיר ולא מובן. הנה מכתב שקיבלתי פעם מזוג נחמד מבן-שמן לאחר שראו אותי בטלוויזיה:

גם על הדיבור עבדתי, בעיקר מכיוון שאני מרבה להרצות, והיום אני משתדל להיות מובן, מכיוון שאין לי כוונה לגלח את הזקן.

לפעמים אני כותב גם באותיות "דפוס", כלומר באות גדולה. הנה דף מתוך חוברת שכתבתי והדפסתי, על הביקור שלי בניגריה, שכתבתי באותיות כאלה:

כמה מהקוראים חשבו שזה פונט של מחשב…

המילה "פונט" לסוג אות היא חדשה לי ולבני גילי, ולפעמים אני שומע ילדים שמשתמשים בה במקום במילה "אות" ולא במקום "סוג של אות".

כמו שבתור קליגרף הייתי די בינוני, כך גם בטיפוגרפיה אני לא עילוי. אבל יש לי אהבה גדולה, כמעט תאווה, לשחק באותיות, ואת התאווה הזאת הכנסתי בהרבה עבודות שלי, גם בעטיפות ספרים, גם בכרזות ובכל מיני מקומות.

את הרשומה הזאת כתבתי בין השאר כדי להראות את היחס שלי לכתב העברי. הבאתי כאן כל מיני דוגמאות לעיצוב של כותרות, בעיקר של ספרים ובמיוחד ספרי ילדים, ואפתח בכתב היד.

בעטיפת ספר האוטוביוגרפי של רות בונדי, שברים שלמים, בחרתי לכתוב את שם הספר בכתב היד שלי. יכולתי אמנם לבקש מרות שתכתוב את זה בכתב ידה, אבל העדפתי את שלי:

בכרזות שעיצבתי לתערוכות שלי השתמשתי באופן טבעי בכתב היד שלי:

בהרבה עטיפות השתמשתי בכתב היד שלי מעובד, כמו בעטיפה הזאת:

או בעטיפה של הספר דוקטור פריגו:

פה ושם סגננתי כתב כדי שיתאים לנושא, כמו הכתב בסגנון ה"אמריקאי" (לא בטוח שזה כל כך מקורי…) בפרסומת הזאת:

ובכרזה הזאת:

הייתי די גאה כשסגננתי כתב עברי שדומה לאות גותית, בספרים האלה:

בקשר שהיה לי עם סופרים ועורכים רבים נוכחתי שרבים מהם לא אהבו ששם הספר, ובוודאי שם הסופר, יהיו בעטיפה באות מצוירת. זכור לי שרבים אמרו לי: "בציור עשה מה שאתה רוצה, אבל שם הספר שיהיה באות טיפוגרפית. ככה הקונים רוצים…"

היו עורכים שהתנגדו לאותיות "כתב" בטענה שילדים בכיתה א' עוד לא מכירים את האותיות האלה…

דווקא באחד מספרי הילדים הראשונים שאיירתי, ספר של תמר ברגמן, שם הספר הוא באות "כתב":

גם בספר הזה העורך הסכים לאות של "כתב יד":

הנה עטיפה שאני אוהב, שבה הכתב הוא ממש חלק מהאיור:

לפעמים כשזה התאים בחרתי באותיות שנעשו כלאחר יד, כמו כאן:

או כאן:

לפעמים בחרתי באות די מרושלת אבל מטופלת, כמו בספרים האלה:

לפעמים השקעתי עבודה של ממש בכתב, כמו במקרים האלה:

ואפילו בספר הזה על מכשפות:

בכמה מקרים העניין שלי בכתב הגיע כמעט לגבול הקיטש.

למשל בהגדה לפסח בחרוזים שכתב אפרים סידון, שבה בכל הציורים השתמשתי בשברי מצות, השם נראה כך:

הנה עיבוד לילדים לספר טוביה בעל הנס:

והנה הדפס בד שחוזר לאורך הספר:

בספר הזה של עפרה הופנברג, שבה הדמות היא לפעמים מכשפה ולפעמים פיה, השם נראה ככה:

או בספר חתול לבן חתול שחור:

לפעמים אני משלב בכתב את המאייר שבי, כמו בסדרת הספרים על אנשי חלם:

וגם בשני הספרים האלה, שעשיתי עם חברי אהרן שמי: