געגועים לסטריאוטיפ

*הרשומה מוקדשת ליאיר גרבוז, שהפנה את תשומת ליבי לנושא.

בכותרת כבר נאמר שאני מתגעגע לסטריאוטיפ, אחד הכלים שבעזרתם הצליחו מאיירים לתאר טיפוסים, בעלי מקצוע, דמויות, עדות ועמים. למילה סטריאוטיפ יש בדרך כלל קונוטציות שליליות, אבל באיור, ובעיקר אצל המאיירים הגדולים, סטריאוטיפ הוא כלי עבודה חשוב.

ואפתח דווקא בחוקים שקשורים לבגדים וללבוש.

בעבר, כאשר ייצור בדים היה מסובך ויקר, בגדים היו מצרך יקר ערך, ולפעמים נשמרו בכספות והיו מוזכרים בצוואות ועוברים בירושה. עד כמה שזה נשמע מוזר היום, בעבר היו באירופה חוקים הקשורים ללבוש. באנגליה, החל מהמאה ה-14 עד המאה ה-18, היו חוקים שפסקו מה מותר ללבוש ולמי. בגדים שהותרו ללבישה למעמד האצילים נאסרו על שאר המעמדות. הסיבה הייתה לכאורה כדי להקטין את יבוא הבדים ואביזרי הלבוש היקרים, אבל אין ספק שאחת הסיבות הייתה לשמר ולהנציח את הירארכיית המעמדות.

בימיו של שייקספיר למשל, תיאטראות היו מתפארים בעושר התלבושות שלהם, שחלקן נקנו מאצילים שמאסו בתלבושות מסוימות אבל לא היה להם למי למכור, אז הם מכרו את זה לבתי תיאטרון.

מי שרוצה היום לצייר או לעצב עבור סרט תלבושת של אציל מימי הביניים, יש לו המון מקורות בציורי התקופה. אבל מי שרוצה לצייר עניים או סתם פועלים חייב להיעזר בדמיון, כי כמעט אין תיעוד בציור של המעמדות הנמוכים.

אני מניח שהדבר הראשון שנשתמש בו לתיאור סטריאוטיפ של עני מאז הוא בגדים בלויים.

הבגדים עזרו לציירים לקבע את הסטריאוטיפ.

מלבד הבגדים שסימלו את ההירארכיה החברתית, גם למקצועות ולתפקידים היו בגדים מיוחדים.

כשהתחלתי את הקריירה שלי בשנות ה-50 של המאה ה-20, הסטריאוטיפ היה כלי עבודה שנזקקתי לו באופן כמעט יום-יומי.

עשיר הייתי מצייר ככה:

אמן היה נראה בדרך כלל ככה:

טבח הייתי מצייר ככה:

עירוני וכפרי נראו ככה:

בגלל כל מיני תהליכים טכניים, חברתיים ופוליטיים, שעל חלקם יש לברך, כל אחד מהנ"ל אני יכול לצייר היום ככה:

הסטריאוטיפים שעדיין מסומנים על ידי הבגדים הם מעטים, ומדובר בעיקר בחיילים, שוטרים ופה ושם גם שופטים. בתחום הדת עדיין יש אפיונים, אבל הרבה פחות מאשר בעבר.

התהליך הטכנולוגי שהביא לכך שייצור בדים הוזל באופן משמעותי, וביטול החוקים שעסקו בלבוש, הביאו לכך שקל מאוד לפקיד זוטר להתלבש כמו מלך של פעם, והאפשרויות לבחירת הלבוש הן אין-סופיות.

והנה, דווקא בגלל ריבוי האפשרויות, הבחירה של רבים היא כמו שאנחנו רואים מסביבנו, ג'ינס וטי-שרט. ובגלל שהשימוש בסטריאוטיפ פחת (באופן כללי בתרבות, אבל כאן אני מתרכז באיור), היוצר יכול, ולפעמים אפילו חייב, להציג את הדמות כמישהו ספציפי ולא כללי.

העניין הזה קשור גם לעליית קרנה של הפסיכולוגיה, אבל בזה אני לא ממש מבין.

במקרים רבים, בעיקר כאשר אין לדמות המאוירת אפיון ספציפי בטקסט, המאיירים עדיין אוהבים להכניס סטריאוטיפים לאיור.

אביא כאן דוגמאות של גדולי המאיירים בני זמננו, דמויות שלדעתי (רק לדעתי) מבוססות על סטריאוטיפים.

יוזף לאדה, המאייר הצ'כי הגדול, לא רק שהשתמש בסטריאוטיפים אלא גם יצר סטריאוטיפים שאמנים אחרים השתמשו בהם. כולם אמנם חתומים בשפה האיורית של לאדה. הנה כמה דמויות כאלה, כולם מספר ילדים אחד:

צייד:

אומנת:

חייט:

ואיך אפשר בלי הסטריאוטיפים של לאדה מהספר החייל האמיץ שווייק?

אז הנה בעלת הבית של שווייק?

והנה הרופא:

והנה הכומר (היהודי):

וככה נראה אצלו סוחר עשיר:

וככה נראה גנרל:

וכמובן איך אפשר בלי יהודי סטריאוטיפי:

גם טומי אונגרר אהב סטריאוטיפים ובדרך כלל הכניס בהם גוון אירוני. באחד הספרים שאייר, גיבור הספר מקבל אפיונים שונים. כאן הוא מדען:

כאן הוא נגר:

וכאן הוא עיתונאי:

כך מצייר אונגרר מוזיקאי איטלקי:

והנה דוגמה לאיש עשיר:

וכך נראה הקוסם שלו מהסיפור על שוליית הקוסם:

גם מוריס סנדק עשה שימוש יפה בסטריאוטיפ. הנה שיכור מהספר I See Esau:

וטבחים מהספר מטבח הלילה:

אחד מממשיכי דרכו של סנדק הוא חברנו אורי שולביץ, מאייר נפלא שחי בניו יורק ובעבר היה ישראלי. בין שאר הספרים שאייר היה אנשי חלם שכתב יצחק בשביס זינגר. הנה כך נראים חכמי חלם של אורי:

קוונטין בלייק, מגדולי המאיירים האנגלים של זמננו, משתמש יפה מאוד בסטריאוטיפים. הנה שתי דודות שלו מספר של רואלד דאל. שתיהן אנגליות אופייניות:

וככה נראה אצלו טבח צרפתי ממש לפני שהוא חותך לצפרדעים את הרגליים:

*שימו לב שגם בטקסט יש סטריאוטיפיות: צרפתים = צפרדעים.

אלה היו מעט דוגמאות של מאיירים שמשתמשים – ולפעמים גם יוצרים – סטריאוטיפים.

ולסיום הנה כפולת עמודים מהספר עבודת יד של אבנר כץ ושלי, ספר שלא יצא לאור: