בחיפושים שלי אחרי ההומור החזותי, אני מביא כאן מדי פעם מאיירים או קריקטוריסטים שדרך עבודותיהם אני מנסה להסביר את היסודות החזותיים שעוזרים להם להביא לכלל ביטוי את ההומור האופייני שלהם.
הפעם בחרתי בשני קריקטוריסטים, שכל אחד מהם ניכר מייד גם לעין פחות מקצועית בגלל, או בזכות, הקו הטיפוסי שלו והדרך שבה הקו הזה משרת את הנושא.
הנה לו מאיירס:
והנה פייר לה-טאן:
מאיירס (2005-1915) נולד בפריז, ובגיל צעיר עבר לארצות הברית וגר במזרח הארלם, ניו יורק. במלחמת העולם השנייה הוא שירת בצי האמריקאי כצייר דיוקנאות של קצינים, ואחר כך היה מה שנקרא "צייר קרבי". בתחילת שנות ה-50 חזר לפריז והחל לצייר קריקטורות שבועיות ב"פארי מאץ'", שם החל להתפתח הקו האופייני שלו.
הקו של מאיירס הוא אחיד בעוביו, מה שאומר שהוא לא רשם בציפורן רגילה אלא בציפורן "רדיס" בעלת קו אחיד או אולי כבר בעט טכני שהקו שלו אחיד בעוביו. אבל פרט לעובי, הקו שלו הוא כל כך פראי עד כי כבר שמעתי מאוהבי קריקטורה שבגלל הקו הפרוע שלו קשה להם לעקוב אחרי הרעיון ההומוריסטי שלו:
ועכשיו אני מזמין אתכם להביט בקו האופייני של לה-טאן (2019-1950):
גם לה-טאן נולד וגדל בפריז. הוא צעיר ממאיירס ב-35 שנה. כשהתחיל את דרכו האמנותית, בשנות ה-60, הוא הושפע לדבריו בעיקר מסול סטיינברג ודייוויד הוקני. לה-טאן פיתח בעבודות שלו את שפת "הקווים המוצלבים", בעיקר ברקעים:
הוא התמחה גם בצבעי מים, והשילוב בין הקווים הישרים המוצלבים לצבעי המים יצר את השפה שלו, שקל מאוד לזהות אותה:
וכאן אני מרשה לעצמי לכתוב כמה שורות על ההבדלים בין הקו הישר לקו המעוקל. וכשאני עושה זאת אני מסתכן בהפגנת בורות, שכן אני מנסה להשתמש במושגים שההבנה שלי בהם דלה מאוד.
כשארכיאולוגים מוצאים במעמקים או בים סימנים של קווים ישרים, הם רואים בכך סימן שמדובר ביצירה מעשה ידי אדם. ואילו הקווים המעוקלים והבלתי ניתנים לחיזוי הם תוצאה של משהו מקרי או של כאוס. האם מותר לנו להסביר יצירות אמנות, ובעיקר קריקטורות, על סמך התיאוריה הזאת?
בעבר כתבתי יותר מרשומה אחת שבהן סיפרתי על אדוארד קורן, מאייר שאני אוהב במיוחד:
למרות שהנושאים וה"אמירות" שלו הם מחיי היום-יום האמריקאיים, הקו שלו באופן מודע הוא קו פראי ו"מקושקש":
אם אתם רוצים סיכום קצת לירי לעבודותיו שלקורן, אז הרעיון הכללי הוא שחוסר סדר וכאוס דווקא הם מביאים את הבנאליות היום-יומית.
הכרנו גם מאיירים ואנשי הומור חזותי שידעו לשלב בין שני סוגי הקווים.
הגדול מכולם הוא סטיינברג.
אבל בני הגיל שלי מכירים את משחק הקווים שנוכח מאוד באיורים של ראלף סטדמן. כאן אני מביא דוגמאות מהאיורים שלו לאליס בארץ הפלאות. סטדמן אוהב מאוד את המשחק בין הקווים הפראיים לקווים שנעשו בסרגל או במחוגה:
ואני חוזר להשוואה בין מאיירס ללה-טאן.
מאיירס מציג למסתכל את כל העלילה, או במילים אחרות: הוא לא נזקק למסגרות.
ואילו אצל לה-טאן המסגרת היא יסוד חשוב וכמעט עיקרי באיורים רבים. הוא ממש אומר לנו: "את העיקר אני לא מראה לכם. לפי מה שאתם רואים, עליכם לנסות ולפענח את השאר". הנה איורים מתוך סיפור שנקרא המוזרים שבעולם:
ואלה הם מתוך הסיפור דיוקן של לו דל-בוק:
הנה כמה מהשערים של פייר לה-טאן ל"ניו יורקר". ואני שב ומזכיר לכם שעיצוב ואיור שערים ל"ניו יורקר" הוא הציון הגבוה ביותר שמוענק לקריקטוריסט בתת היבשת שאוהבת כל כך ציונים ואותות הוקרה:
אני מאד אוהבת את קורן!יש,לו סגנון של נעלי בית של חורף.