אווירה של סולם עם משקפת – תגובה לביקורת

לפני חודשים אחדים יצא לאור הספר הזה שכתב אפרים סידון ואני איירתי:

הספר לא נועד לא לילדים ולא לנוער, זהו ספר סאטירי למבוגרים בלבד.

לפני שבוע, בתאריך 20.12.24, התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ביקורת קטלנית על הספר.

משום מה, כנראה בגלל שהוא מחורז ויש בו איורים רבים, בחר העורך להעביר את הספר למבקרת ספרי ילדים ונוער. המבקרת, מור פוגלמן דבורקין, לא אהבה את הספר, וזה כמובן בסדר גמור, אבל מישהו – היא או העורך – נתן לביקורת את הכותרת:

– מילים שלקוחות מגוף הטקסט.

לכאורה הכוונה היא לאווירה שמורגשת בספר בלבד ולא אמירה אישית שמתייגת את המחבר. אבל זה רק לכאורה. נניח לרגע שהייתי כותב ביקורת על יצירה של אישה כלשהי, לא משנה מי, והייתי משתמש במילים וגם מכתיר אותה בכותרת אווירה של טיפשות זנותית – האם גם אז ההתייחסות הייתה מתקבלת כנוגעת לטקסט הספציפי בלבד?

אין לי ספק שאם הייתי כותב דבר כזה, זה היה מתקבל כהשמצה אישית, ובצדק, והייתי נתבע על הוצאת דיבה.

לכן אחרי כ-500 ספרים שאיירתי וכתבתי, זו הפעם הראשונה שבה אני בוחר להגיב לביקורת. ומכיוון שבעיתון אין מפרסמים תגובות, אני מעלה את התגובה כאן ומקווה שהעורך והמבקרת יקראו.

מאחר שכאמור ברור שזה נשמע כמו השמצה אישית, כדי להאשים את סידון או אותי ב"חרמנות אשמאית" היה הוגן לבחון את 50 הספרים שאפרים כתב ואת 500 הספרים שאיירתי ולהראות שלפחות לפי היצירה שלנו אנחנו אכן כאלה.

התנ"כנחים כאמור ממש לא נועד לילדים, ואכן הוא מציג את דוד המלך כחרמן ואשמאי. ומי שיפתח את התנ"ך ייווכח שהדרך שבה מציג אותו התנ"ך היא הרבה יותר גרועה ממה שסידון ואני עשינו. האם ניתן לומר שגם בתנ"ך ישנה אווירת חרמנות אשמאית? בכל מקרה, אלה הם התכנים שם. ומה שעשה סידון זה פרודיה על החרמנות שבתנ"ך. ייתכן שקשה להבחין בזה, כי בספרי ילדים כמעט שאין פרודיה.

אגב, לכתוב על משהו שסידון כותב שזאת בדיחה שחוקה כי הופיעה כבר ב"פלטפורמות קומיות סאטיריות" כמו "היהודים באים", זאת בדיחה בפני עצמה. חלק מהמקאמות נכתבו וגם פורסמו לפני שנולדו אלה שכותבים את "היהודים באים" ואולי אפילו לפני שנולדה מבקרת ספרי הילדים של ידיעות.

המקאמה על נעמה למשל נכתבה עבור "ניקוי ראש" בשנת 1977. ו"הבדיחה השחוקה" על שרה והמלאכים, ש"היהודים באים" עשו כל כך יפה, נכתבה ב-1980. ואת יודעת מה, גם נעמה וגם שרה בוצעו על ידי חווה אלברשטיין ללחן של משה זורמן. חבל שלא ידעת, יכולת להכניס גם אותם לרשימת החרמנים. מרגיש קצת כמו אווירה של בורות.

אז למי שלא מכיר, הנה הוכחה לחרמנות המחברים:

אגב, פה למזלי רק סידון יוצא חרמן, כי אני במקום לצייר את נעמה עם הגנן סתם ציירתי את שלמה קורא קהלת.

ואם כבר מדברים על בדיחות שחוקות, הנה אחת ממש שחוקה:

אישה אחת התלוננה במשטרה שכאשר היא פותחת את חלון המטבח היא רואה זוג עירום בחלון הבית שממול (אני משתמש במילים גסות כמו "עירום" כי זה לא לילדים). אז השוטרים ביקשו מהזוג שממול להתרחק מהחלון. אבל האישה המשיכה והתלוננה שכאשר היא עולה לקומה השנייה היא עדיין רואה אותם, ואחרי שהם התרחקו עוד יותר, היא שוב הגישה תלונה: "כשאני עולה לגג אני עדיין רואה אותם עירומים". ואז לבקשת המשטרה הם התרחקו מהחלון לחדר אחר. אבל אז האישה המשיכה והתלוננה: "כעת כשאני עולה על סולם עם משקפת אני שוב רואה אותם".

אין לי ספק שזו בדיחה ישנה שבטח לא תצחיק את מבקרת ספרי הילדים והנוער.

אגב, לאחרונה מוצגת ב"הבימה" ההצגה "פינוקיו" שכתב סידון האשמאי. ולמרות בקשות חוזרות ונשנות מהורים מודאגים, הוא לא הסכים להשמיט את ה"פין" מהשם "פינוקיו".

על התנ"ך בחרוזים, ספר שזיכה את סידון בפרס ביאליק ונמצא כספר לימוד בבתי ספר רבים, כותבת המבקרת מילים כמו "עמוסי מלל ומייגעים" או "מגילות של קשקשת", בלי להביא שום דוגמה.

אז אם מבקר לא צריך להביא דוגמאות או ביסוס לטענותיו, למה להסתפק רק במילים הנדושות האלה, הנה עוד מילים נדושות שאפשר לזרוק לחלל האוויר:

מעייף, מתיש, חסר טעם, מטופש, משעמם, מיותר. למה לא בעצם? כשזה לא מלווה בדוגמאות וביסוסים אפשר להטיח כל מילה.

ההתייחסות היחידה לאיור בביקורת על הספר הייתה לגבי האיור הזה:

היא הלינה על כך שהעיניים של אבישג השונמית פעורות והשדיים ענקיים. אז אני מבין מזה שעם עיניים עצומות ושדיים קטנים לא הייתה אווירת חרמנות בטקסט התנכ"י? פרט להערה הזאת לא הייתה לה מילה על האיורים. קצת מוזר כשמדובר במבקרת ספרי ילדים. בכל זאת, מבקרי ספרי ילדים נוהגים להתייחס לסגנון האיורים ולא רק לגודל השדיים באיור ספציפי.

אז הנה כמה איורים מהספר:

האחרון הוא לרשימה שנגנבה מסתבר מ"היהודים באים".

לסיכום אדגיש שוב שזה שפוגלמן-דבורקין לא אוהבת את הספר, זה כאמור בסדר גמור. אדרבה, אני אפילו מוכן לראות בזה מחמאה. וזה שאני לא אוהב את מה שהיא כתבה, גם זה לא מפתיע. אבל זה שספר, שהוא במפורש לא לילדים, ניתן לסקירה למבקרת של ספרי ילדים ועוד תחת כותרת הגג "ספרי ילדים ונוער" – זה אווירה של חוסר מקצועיות וזלזול. והמילים בטקסט, שגם נבחרו לכותרת "אווירה של חרמנות אשמאית", הן לא רק גסות רוח, אלא גם אווירה של רוע לב.