אדמונד דולאק והנסיכה על העדשה

אני חייב להודות שעד שהחלטתי להעלות רשומה על הנסיכה על העדשה, לא ידעתי שזה בעצם סיפור של האנס כריסטיאן אנדרסן. משום מה זה לא התאים לי לתפיסה שלי את אנדרסן, שבחלק מהיצירות שלו משלב הומור ומסרים סאטיריים.

את עיקר הרשומה אקדיש כמובן לאיור, למזרונים ולאפוּן; אבל אני לא יכול שלא לדבר על המקום של אנדרסן בחיי.

כשיצא לאקרנים הסרט של דני קיי, הייתי בן 12 וקראתי כבר את בן הסנדלר מאת ק.ב. ברנט, שבעברית ראה אור ב-1944, ואנדרסן התקבע במוחי בתור ג'ינג'י חביב אוהב ילדים (שכמו רבים מאוהבי הילדים, לו עצמו לא היו ילדים).

רק מאוחר יותר למדתי להכיר עוד כמה צדדים באישיותו של מחבר האגדות, וקצת מזה העליתי ברשומה על היחסים בינו לבין דיקנס. ואם נכונה השמועה שדיקנס עיצב את דמותו של אוריה היפ מהספר דייוויד קופרפילד על בסיס דמותו של אנדרסן,

אז אנדרסן נכנס לרשימת הסופרים שפעם רציתי אותם כחברים והיום מחקתי אותם מהרשימה, כמו סרויאן למשל. אבל זה לא מפחית מגדולתו כיוצר וכמי שנתן לנו את בגדי המלך החדשים, שיישארו חדשים לנצח.

הנה כמה וריאציות שעשיתי בעבר ב"דבר אחר" על בגדי המלך:

את הסיפור הנסיכה על העדשה אני כמאייר מכנה "סיפור של איור אחד" כי האיור הזה, שכאן הוא בביצוע של אדמונד דולאק,

הוא כל כך חזק, ידוע ומשפיע, עד שעבור שאר הסיפור, שלמעשה כמעט לא קיים, אין כמעט מה לצייר.

אין כמעט סצנה מספרי הילדים שצוירה כל כך הרבה פעמים על ידי מאיירים רבים ונתנה השראה גם לקריקטוריסטים רבים. למשל באיור שלי לרשימה בעיתון שכותרתה הייתה "כריסטינה אונסיס מתחתנת":

אז איך מציירים ערימה של מזרונים וכסתות, שכולם נלקחו כנראה מהמלתחה של בית המלוכה?

אגב, כמעט כל האיורים שאביא פה לקוחים מעטיפות הספר. אני הייתי חושב, כמו הקריקטוריסט הזה, שבארמון המלך כל הסדינים והציפות יהיו בעלי אופי אחיד:

הקריקטוריסט הוא האמריקאי ביל וייטהד. ולמי שלא הבין את משחק המילים PPE – אלה ראשי התיבות של Personal Protective Equipment' , דהיינו ציוד מגן אישי, וזה התפרסם כמובן בתקופת הקורונה. אני מניח שאת האמריקאים בקנזס זה הצחיק.

אז כדי להדגיש את הפואנטה וייטהד לא מתעניין כל כך במזרונים, אבל תראו מה למשל עושה מערימת המזרונים והכסתות המאיירת מיני גריי:

תראו כמה היא משתעשעת במזרונים ובכסתות, גם בגודל וגם בצבעוניות. לי ממש קשה להאמין שבארמון של מלך היה חוסר סדר כזה.

מיני היא מאיירת מצליחה שגרה באוקספורד, ואם אתם מתפלאים איזה מין שם זה "מיני", היא נולדה במכונית מיני (זה קרה בניופורט, ויילס), ככה לפחות היא מספרת.

עוד מישהי שאהבה מאוד את המזרונים והכסתות היא המאיירת והסופרת האמריקאית ג'נט סטיבנס, שנולדה ב-1953 בטקסס:

כדי להדגיש שהנסיכה שלה היא בעצם טיגריס, ג'נט לא הושיבה אותה למעלה כדי שנוכל להבחין היטב בפרצוף.

עוד מאייר אמריקאי, אבל ממוצא הונגרי, שחי בין השנים 1986-1907, הוא פול גלדונה, שהיה בזמנו מאייר מצליח. הנה הנסיכה שלו:

המזרונים שלו מסודרים היטב, לא כמו אצל השתיים הקודמות. זה יותר מתאים לארמון מלוכה. אבל הגיוון של המזרונים בהחלט חשוב לו.

על המאייר הבא, רקס ויסלר, כתבתי פעם בהרחבה.

מי שהיה בגלריה טייט (הבריטית, לא המודרנית) יזכור בוודאי את הציור הענק על קיר המסעדה שבגלריה (בפעם הבאה שתהיו שם זה שווה ביקור).

סיפור החיים שלו מעניין. הוא נולד ב-1905 ונהרג במלחמת העולם השנייה ב-1944. הנה הנסיכה שלו:

זהו אחד האיורים העשירים ביותר שנעשו לסיפור הזה. באיור שלו נכללו כל הגיבורים. האיור הוא בשחור-לבן ובוצע בטכניקה של חיתוך עץ.

יש מאיירים שדווקא המזרונים פחות עניינו אותם והם שמו את הדגש האיורי על אי הנוחות שחשה הנסיכה. כמו למשל ג'ואן קלאפסדייל (Joan Clapsdale), שאיירה את העטיפה הזאת:

או אליסון וינפילד (Alison Winfield), שאותה המזרונים ממש לא מעניינים:

עוד מאיירת שמנסה לתאר את מצבה של הנסיכה היא לין מקליין. מי שמכיר את העבודות שלה יודע שהיא מושפעת מעולם האילומינציות של ימי הביניים ואוהבת לאייר בעיקר בעלי חיים. אולי משום כך דווקא הנסיכה שלה לא משכנעת אותי:

אבל האיור שלה מביא אותנו לעוד יסוד איורי מעניין שאפשר למצוא בחלק מהאיורים שלה: הפרספקטיבה. ערימת המזרונים מעניקה אפשרות למאיירים להשתמש בידע שלהם בפרספקטיבה ולהגיע אפילו לזה:

ככה רואה אריקה ג'יין ווטרס את ערימת המזרונים. אריקה היא מאיירת בריטית שעוסקת גם בעיצוב צעצועים.

המאיירת הבאה, דינארה מירטאליפובה, בחרה להראות לנו את הנסיכה עוד לפני שהאפוּן ממרר לה את השינה. כאן באיור הזה היא עייפה מאוד וטרם נשכבה לישון:

מירטאליפובה היא במקור מאוזבקיסטן והיום היא חיה בארצות הברית. היא משמרת באיורים המצוינים שלה את הפולקלור מארץ מולדתה. אני אוהב מאוד את האיורים שלה וממליץ לכם לחפש ברשת עבודות שלה.

הראיתי רק קמצוץ מהשפע האין-סופי של מזרונים, כסתות ונסיכות. עניינה אותי השאלה במה מתרכז המאייר, האם בנסיכה? במזרונים? בשאר הגיבורים? או שמא באפוּן?

אז יש מעט מאוד מאיירים שנתנו כבוד לאפוּן.

אין לי מושג מי אייר את זה:

מי שזה לא יהיה הוא לא מאמין שהנסיכה היא כל כך עדינה, והוא מראה שכל המזרונים מושפעים מהאפון והיא לא חייבת להיות רגישה כל כך…

והנה עוד איור של הסיטואציה של מאיירת שכנראה לא כל כך אוהבת סימטריה:

שם המאיירת הוא אלניה אבדולייבה, מאיירת, מורה ומטפלת באמנות.

וכעת לגיבור הרשומה, שאייר את האיור הנפלא הזה שכבר הצגתי למעלה אבל הנה הוא שוב:

זהו האיור הידוע ולדעתי גם הטוב ביותר שנעשה לנסיכה על העדשה.

פרט להמון כישרון יש באיור הזה הכול:

רואים את הנסיכה, את הגיוון במזרונים, ויש יסוד פרספקטיבי שמעניק מתח לאיור, וגם החדר, הרקע והווילונות.

המאייר הוא כאמור אדמונד דולאק:

למי שמתעניין בתולדות האיור בתקופה של ראשית המאה ה-20, דולאק הוא אחד היוצרים החשובים.

הוא נולד בשנת 1882, וכדי למקם אותו בתקופה ביחס למאיירים אחרים, כדאי לזכור את התאריכים הבאים:

יוזף לאדה, נולד ב-1887

וולטר טרייר, נולד ב-1890

נחום גוטמן, נולד ב-1898

ויליאם הית רובינסון, נולד ב-1872

ארנסט שפארד, נולד ב-1879

ארתור רקהאם, נולד ב-1867.

דולאק נולד בטולוז. הוא התחיל ללמוד משפטים, אבל זה שעמם אותו ואז הוא עבר לפריז ולמד בבוזאר. כבר בגיל 20 הוא נחשב למאייר מצליח בעל כישרון יוצא דופן, והיו שאמרו שהוא גאון.

כשהיה בן 22 עבר ללונדון, ושם הוזמנו אצלו איורים לספר ג'יין אייר ולעוד יצירות של האחיות ברונטה.

הייתה לו הצלחה עצומה. היכולות שלו היו על גבול הגאונות. הוא התעניין באמנות המזרח ולמד סינית, ערבית, עברית ופרסית. הוא עיצב תפאורות ותלבושות לתיאטרון. הוא עסק בכתיבה ובמוזיקה ובסוף הקריירה שלו, אחרי מלחמת העולם השנייה, כששוק ספרי הילדים התכווץ, התפרנס מעיצוב מדליות, בולים ושטרות כסף.

הייתה לו נטייה חזקה לאורנמנטיקה ודקורציה. תראו באיזו תשוקה הוא עיצב את הבדים והווילונות באיור הנ"ל לנסיכה על העדשה.

בשונה ממאיירים אחרים בני התקופה, האיורים שלו לא מבוססים על קונטורים מודגשים. הוא היה מושפע גם מהמיניאטורות הפרסיות וגם מהציור היפני. הנה כמה עבודות מייצגות שלו. שני איורים למלכת השלג: