בכל הזדמנות שיש לי אני מזכיר שככל שהדבר הזה שנקרא "רייטינג" – דהיינו יכולת המדידה של הצלחה ולפעמים אפילו יכולת הניבוי של ההצלחה – מתפתח ומתרחב, התהליך הזה מביא את התרבות ואת האמנות לבינוניות מסוכנת ומדאיגה.
כשאני משווה את מה שאני רואה היום במחלקות ספרי הילדים המאוירים בחנויות בלונדון, למה שראיתי בשנות ה-70, אני יכול להגיד בוודאות שמבחינה מקצועית, כולל בתחום הדפוס, רואים התקדמות מסוימת. אבל מבחינה אמנותית, או עדיף להשתמש במילה "יצירתית", יש נסיגה גדולה.
היום, כשהיוצרים מודעים ל"מה הילדים אוהבים" או "מה ההורים קונים לילדים", נשארו רק יוצרים מעטים שהמידע הזה לא משפיע עליהם כשהם כותבים או מאיירים ספרים לילדים. התופעה הזאת גורמת לי להתגעגע לספרי ילדים מאוירים של שנות ה-60.
כשאני וחבריי התחלנו את הקריירה שלנו כמאיירים בשנות ה-60 וה-70, לא הכרנו אף אחד מהיוצרים שאציג כאן הפעם.
בימים ההם אני ועמיתיי הושפענו כמובן ממי שקדמו לנו בארץ, בראש ובראשונה נחום גוטמן ואריה נבון, ומהמאיירים שכבר נחשבו אז קלאסיים, שראינו בספרים שתורגמו לעברית.
רק מאוחר יותר, כשהכרתי את עולם האיור מחוץ לישראל והתחלתי לאסוף ספרים מאוירים שאהבתי, גיליתי עולם שלם של יוצרים שמשפיעים עליי עד היום.
ברשומה הזאת אציג כמה מאיירים שלא כל כך מוכרים כאן, אבל הם יצרו בשנות ה-60 איורים טובים כמעט מבלי להתייחס ל"מה ילדים אוהבים".
הראשון שאציג הוא קצת מבוגר מכל השאר – אלואיס קאריג'ט (1985-1902):
בעבר הזכרתי אותו כאן.
קאריג'ט שייך לתקופה שבה זה היה די רגיל שיוצר בתחום הפלסטי עסק גם בציור, גם בעיצוב גרפי וגם באיור (גם אני, שצעיר ממנו ב-38 שנים, עדיין שייך לעידן הזה).
הוא נולד בשוויץ למשפחה בת 11 ילדים (הוא היה השביעי אם זה מעניין אתכם) וכמעט שלא למד אמנות פלסטית במובן האקדמי. אבל כאוטודידקט הוא למד היטב את עבודותיהם של יוצרים שהעריך, והשמות הראשונים שהוא מזכיר בזכרונותיו הם ז'ורז' רואו ואל ליסיצקי.
בשנות ה-30 הוא בילה תקופות מסוימות בפריז, מינכן, וינה וזלצבורג והיה חלק מסצנת האמנות במקומות האלה.הוא עסק גם בעיצוב במה ותלבושות לתיאטרון.
כשהיה בן 40 התחיל לאייר ספרי ילדים. באיורים שלו ניכרת ההשפעה של האקספרסיוניזם הגרמני, ויש בהם מעין חדות מזוּוֶתת, שפה ושם ראינו אצל כמה אמני דאדא (זוכרים את הציורים של מרסל ינקו?)
הוא עצמו ראה אתת עצמו כ"צייר נרטיבי".
הנה כמה עבודות שלו:
גם על המאייר הבא, סטיג לינדברג (1982-1916) כתבתי משהו בעבר.
הוא נולד וחי בשוודיה. גם הוא הגיע לאיור ספרי ילדים לאחר שהתפרסם כאמן פלסטי וכמעצב על, שעסק בקרמיקה, זכוכית, טקסטיל ועיצוב תעשייתי. התפיסה העיצובית שלו השפיעה על האיורים המסוגננים שלו, שאפשר לזהות בהם את האהבה שלו למבנים, שבהם היה יכול לשחק באורנמנטיקה שאהב. הנה כמה עבודות שלו:
המאייר הבא, שגם הוא אשף הסגנון, הוא אורוגוואי ממוצא איטלקי שחי רוב חייו בניו יורק – אנטוניו פרסקוני (Antonio Frasconi) (2013-1919). חלק גדול מהאיורים שלו נעשו בטכניקה של חיתוך עץ. לדבריו הוא הושפע מהפוסט-אימפרסיוניסטים ובעיקר מפול גוגן. הנה כמה איורים שלו:
וכעת למאייר גרמני מקורי ומעניין, ריינר זימניק (Reiner Zimnik) (2021-1930). הוא היה גם צייר וגם כתב בעצמו כמה ספרי ילדים. חלק מעבודותיו הפכו לתכניות טלוויזיה מצליחות. בגיל 50 הפסיק לאייר ועסק רק בציור.
הנה כמה עבודות שלו, בהן אפשר לראות את הגיוון הנפלא שלו:
המאיירת הבאה שאציג היא מרגו זמק (Margot Zemach) (1989-1931). לפי שמה אתם מנחשים שהיא יהודיה. זמק נולדה למשפחה אמנותית בלוס אנג'לס. אימה הייתה שחקנית, ואביה החורג, שגידל אותה, היה במאי תיאטרון. בשנת 1957 נישאה להרווי פישטרום, שהיה מחבר ספרי ילדים. הרווי שכנע אותה לאייר, והשניים הוציאו יחד 13 ספרים. היא איירה כ-40 ספרי ילדים ברוח הומוריסטית, רובם אגדות עמים וכמה שתורגמו מאידיש. הנה כמה עבודות שלה:
בתה היא קיתה זמק, אף היא סופרת ומאיירת, בעיקר של ספרי ילדים.
אחרון להפעם הוא המאייר הבריטי ג'ראלד רוז (2023-1935) (Gerald Rose).
רוז נולד בהונג קונג, וכשעבר לאנגליה בגיל 20 התחתן עם אליזבת די, כותבת ספרי ילדים, והשניים יצרו יחד ספרי ילדים. פרט לעבודה עם אשתו, רוז אייר בסגנון הומוריסטי על גבול הקריקטורה כמה טקסטים קלאסיים, כולל את הג'אברווקי ושירים אחרים של לואיס קרול. הנה כמה עבודות שלו:
איזה איורים מקסימים ומקוריים! תודה
עבודות יפהפיות, תודה רבה!
תודה רבה!
מעניין מאוד והאיורים יפים מאוד נועה אסף מכפר סבא אבל חשבתי שללואיס קרול היה מאייר משל עצמו?