איור באמצעים טיפוגרפיים

לאחר שהעליתי את הרשומה על המורה שלנו ירחמיאל שכטר, ובה כתבתי על היחס שלי לקליגרפיה ולטיפוגרפיה, החלטתי להעלות שוב רשומה על איור שבנוי על טיפוגרפיה.

ואפתח בספר הזה:

השיר הזה של אלתרמן לא נכתב כשיר לילדים, אלא היה שייך לשירים ה"קלים" של אלתרמן, שאותם ריכז בספר התיבה המזמרת.

אני הפכתי אותו לספר שמיועד גם לילדים, ובגלל תוכנו החלטתי לשלב טיפוגרפיה באיור.

חלק מהשילוב עשיתי ממש באיור:

וחלק ביקשתי מדפנה ברפמן, טיפוגרפית מצוינת, לעשות בטקסט:

מתי התחילו לשלב טיפוגרפיה באיור?

לדעת רבים הראשון שהכניס משחק אותיות לאיור בספרי ילדים היה לואיס קרול בזנב העכבר הידוע שלו:

שנים אחרי אליס, בשנת 1912, יצר פיליפו טומאסו מארינטי, האמן שניסח את עקרונות תורת הפוטוריזם, שהיה אנרכיסט וגם קצת פשיסט, את הספר הזה:

וב-1914 פרסם גיום אפולינר את השיר Ocean Letter:

אבל אולי בגלל שתולדות האמנות דחקה את תנועת הפוטוריזם לפינה, מי שהציב את האות הטיפוגרפית בחזית האמנות הפלסטית הייתה תנועת ה"דאדא":

האנגלים, שאמנם גאים בלואיס קרול, טוענים שהיו משוררים (שלא כתבו לילדים) שהקדימו את קרול, ומציגים שמות כמו רוברט הריק או ג'ורג' הרברט, שכבר במאה ה-17 כתב את השיר הכנפיים של אסתר:

כלומר משוררים גילו כנראה את הרכיב הטיפוגרפי בעלילה הרבה לפני הדאדא והסוריאליזם.

מאוחר יותר כתב מאיאקובסקי הרוסי שירים כאלה:

והרוסים בטוחים שהוא המציא את זה.

אבל כנראה שבן גילו, האמן הרוסי-יהודי אל ליסיצקי, הקדים אותו:

בראשית המאה ה-20, היו גם אמנים פלסטיים רבים שהכניסו אותיות לציורים שלהם שהידוע בהם הוא פול קליי:

את ההשפעה של הטיפוגרפיה על האיור אפשר לזהות כאמור כבר אצל ליסיצקי. כמו כן, בשנות ה-20 של המאה ה-20 יצא ספר הילדים הדחליל. יצרו אותו שלושה אמנים שנחשבו אז ל"אוונגרד" בגרמניה: קורט שוויטרס, תיאו ואן דוסבורג וקטה שטייניץ.

סיפורו של הדחליל, שנוצר על ידי שוויטרס בשיתוף עם שטייניץ נועד להיות סיפור פיות מודרני, רדיקלי אך על-זמני. המעצב ואן דוסבורג, שהיה בעלה של שטייניץ, הציע לעשות "ספר תמונות" ולהשתמש אך ורק באלמנטים טיפוגרפיים. התוצאה הייתה הדחליל. שוויטרס דקלם את הפואמה בעוד ואן דוסבורג מניח גפרורים על שולחן המטבח ומסדר אותם בצורה של דחליל. אלמנטים מסוימים נבחרו להבעת רגשות; האות b בצורה אנכית עבור כפות הרגליים, ו-B בזווית חדה עבור גופו של האיכר הזועם. הסדר, פול ווגט, נכנס לעניין ויצר O גדולה במיוחד, שתייצג את מסייה לה-קוק (אדון תרנגול).

לאט לאט התפתח תהליך מעניין שקשור באותיות. מצד אחד אנשי העיצוב, שבאו מבתי הספר לעיצוב והתעקשו, ועדיין מתעקשים, להשתמש באות כפי שהיא ורק להשתעשע בגדלים, קומפוזיציות, צבע וכיו"ב כדי להדגים רגשות, למשל:

מצד שני מעצבים ומאיירים, שהפנימו את הרעיון שהאותיות וסימני הדפוס הפכו לאבני הבנייה של היצירה, וזה הביא אל האיור אינפלציה של מעצבים, מאיירים וציירים, שהתחילו לבנות מאותיות כמעט הכול:

ואסיים במאייר מצוין שכבר הזכרתי כאן כמה פעמים – כריס רשקה:

שיצר את הספר הזה:

שם הספר הוא משחק מילים שבאנגלית נשמע כמו "דקירה בעין". בספר השתמש רשקה בטיפוגרפיה ובקולאז' (כדאי להזכיר שגם הקולאז' הייתה טכניקה אהובה על הדאדא). מדובר באוסף שירים של משוררים שונים, למשל:

את השיר הזה, הג'ירף, של מורין ו. ארמור תרגמתי לעברית ואיירתי ברוחו של ראשקה.

הגרסה של ראשקה:

הגרסה שלי:

אני חושב שהג'ירפה שלי נראית יותר ג'ירפה מאשר שלו, אבל יש לזה סיבה. ראשקה ביצע את הג'ירפה הטיפוגרפית במחשב. כלומר, כל האותיות מיושרות; ואילו אני עשיתי לעצמי חיים קלים: פשוט גזרתי אות אות והדבקתי אותן כך שיתאימו לצורה של ג'ירפה.