ברשומה הקודמת הצגתי 11 קריקטורות מה"ניו יורקר", תחת כל אחת מהן ארבעה טקסטים שונים, ששלושה מהם אני המצאתי, והצעתי שתנסו לנחש מה היה הטקסט המקורי. אז הנה הקריקטורות עם הטקסט המקורי (כמובן תרגמתי לעברית וגם שמתי את הטקסטים בבלונים. במקור זה ללא בלונים אלא מתחת לקריקטורה).
אשמח אם תכתבו בתגובות מה מהם ניחשתם נכון.
בעבר כתבתי שכדי להתקבל כקריקטוריסט קבוע למגזין ה"ניו יורקר" היה כדאי מאוד לאמץ סגנון או שפה יחודיים משלך. היום אציג כאן שפות כאלה של קריקטוריסטים. על כמה מהם, ובעיקר על סול סטיינברג, צ'רלס אדמס, ג'יימס תרבר ואדוארד קורן, כתבתי הרבה בעבר, ולכן לא הבאתי עליהם הפעם פרטים רבים. אציג אותם בסדר כרונולוגי לפי גילם:
ג'יימס תרבר (James Thurber) (1961-1894):
על תרבר כתבתי בעבר כקריקטוריסט וכסופר (לצערי הפוסט כבר לא ברשת). סיפרתי שהוא היה זה שכתב את הסיפור חייו הסודיים של וולטר מיטי, שהתפרסם כשהפך לסרט מצליח עם דני קיי.
תרבר ממש לא אהב את התוצאה ואמר: "זה וולטר מיטי של דני קיי ולא שלי".
בארץ מוכר תרבר בזכות הספר 13 האורלוגין שבקרוב אני מקווה יצא תרגום חדש ומוקפד יותר שלו.
תרבר שייך להומוריסטים שיש להם מועדון מעריצים נלהב, אבל יש גם רבים שלא מתחברים להומור העדין והמינימליסטי שלו. מבקריו אומרים שאין לו מושג ברישום, ואוהביו, כמו הצייר האנגלי פול נאש, משווים את הרישום שלו לרישומים של מאטיס. הביוגרפים שלו מספרים שכאשר היה בן שבע, הוא ואחיו שיחקו במשחק שנקרא "וילהלם טל", וג'יימס איבד עין, ולטענת כמה מהם זה פגע לו בראייה, אבל בגלל זה התפתח אצלו מוח יצירתי (טענה משונה, אבל יש שמתעקשים עליה). הבעיות שלו בראייה גרמו לכך שהוא כמעט לא למד לימודים אקדמיים.
הוא הצטרף לצוות ה"ניו יורקר" בשנת 1927.
הנה שש קריקטורות שלו מהמגזין:
גם אני לא מכיר אותם, יקירתי, אבל יכול להיות שיש לזה הסבר פשוט.
הבעלים של האבא היו אנשים שעברו פה עם פאקארד.
הרשה לי לקחת את הכובע שלך, מר ויליאמס.
אולי זה ירענן את זיכרונך.
בסדר, שיהיה, שמעת נביחה של כלב ים.
אם אתה יודע לשמור סוד, אספר לך איך בעלי מת.
היוצר הבא הוא ג'ורג' פרייס (George Price), שנולד בניו ג'רסי בשנת 1901 ומת ב-1995.
הוא כמעט היה היפוכו של תרבר. גם מכיוון שהיה וירטואוז ורשם מעולה וידע לשחק בנקודות מבט מעניינות, אבל בעיקר מכיוון שהיה אחד הקריקטוריסטים שעבד בשיתוף פעולה מלא עם הצוות של ה"ניו יורקר". במילים אחרות, חלק גדול מהקריקטורות שלו נעשו על פי רעיונות של אחרים.
למרות שיתוף הפעולה הזה, פרייס נחשב לאדם בעל דעות מוצקות, שלא היסס לחלוק אותן עם אחרים. הוא אהב מאוד את הקריקטורות של עמיתו פיטר ארנו (ראו בהמשך), ולעומת זאת טען שנורמן רוקוול, שהיה גדול המאיירים האמריקאים של התקופה, משפיע לרעה על בריאותו…
הנה כמה קריקטורות שלו:
כבר סדרו לך את הכריות הבוקר?
לעזאזל, אני באמת נראה חביב!
רוכל ללא רשיון – ותגיע מהר!
זה חדר האורחים, תרגישו בבית.
והקריקטוריסט הבא הוא פיטר ארנו, או בשמו המלא קרטיס ארנו פיטרס ג'וניור (1999-1904):
הוא היה אחד הקריקטוריסטים הראשונים שהכרתי כשקניתי את הספר הזה ב-1958, כשהייתי תלמיד ב"בצלאל":
השליטה המדהימה שלו במכחול, שבשונה מרבים השתמש בו כדי ליצור את קווי המתאר, ולכן הקו שלו היה משתנה, והיכולת שלו ליצור תחושה של עומק על ידי האור והצל שיצר בצבעי מים בשחור-לבן, הפכו אותו לאחד המאיירים הנערצים עליי בתקופה ההיא.
הוא הצטרף ל"ניו יורקר" ב 1925, ואחד העורכים אמר שהוא הגאון מספר אחת של המגזין.
הוא נולד בניו יורק. אביו היה שופט בבית המשפט העליון של מדינת ניו יורק. הוא למד ב"ייל", שם התפרסם גם כקריקטוריסט וגם כנגן ג'אז. לאחר הלימודים הוא התחיל לאייר לסרטי אנימציה בתקופת הסרט האילם. בשנותיו האחרונות עזב את העיר ועבר לחווה, שם חי בהסתגרות כשהוא נהנה ממוזיקה, רובים ומכוניות ספורט.
הנה כמה קריקטורות אופייניות שלו:
הי, ג'ק, מה הדרך למכה?
למה תמיד אתה נותן רק לי לחתור, מר הארטלי?
זהו, ארתור, מספיק עם ההערות האלה.
רוצה לשמוע סיפור מצחיק?
ואלרי לא תהיה כאן כמה ימים, היא מעדה לתוך צלחת רותחת.
אלוהים אדירים! נראה שהדוד היקר שלכם השאיר הכול לי!
אני חייב להעיר שהיכולת האיורית שלו עדיין מרשימה אותי היום, אבל אני לא בטוח שהייתי חותם על החומר הסקסיסטי שלו.
המאייר הבא הוא פחות ידוע, אם כי המון קריקטורות שלו הודפסו ב"ניו יורקר". שמו היה צ'ונסי אדיסון, אבל הוא חתם בשם המקצועי "צ'ון דיי" (Chon Day):
דיי (2001-1907) נולד בניו ג'רסי והתחיל את הקריירה שלו כקריקטוריסט במגזין ההומור של הקולג' בו למד.
אם אתם שואלים אותי, צ'ון דיי הוא ההיפוך של פיטר ארנו. היכולת שלו מוגבלת והוא מצייר רק את מה שנחוץ לו כדי שתבינו את הפואנטה. גם הוא משתמש ב"ווש", כלומר בצבעי מים כדי להדגיש פרטים של אור וצל, אבל הוא עושה את זה די עלוב יחסית לפיטר ארנו.
אבל את ההומור שלו אני מעדיף על זה של ארנו, למרות שהוא משתרע בעיקר בתחום חיי החברה של הבורגנות האמריקאית של זמנו. הוא הצליח מאוד כאשר יצר סדרת קומיקס על האח סבסטיאן:
הנה כמה עבודות אופייניות שלו מה"ניו יורקר":
ג'ימי באטלר הוא קומוניסט,
מצטער, גבירתי, אלה כל המקומות שיש.
אני מתחרט שלא התחלתי יותר מוקדם – הייתי כבר משוחרר עכשיו.
המממ… אני לא אוהב את איך שהעין הזאת נראית.
את המאייר הבא רבים מכירים, בעיקר כנראה בזכות הסרט משפחת אדמס, שיצא לאור בשנת 199.
שמו צ'רלס (צ'ס) אדמס (Charles Adams) (1988-1912):
בעבר כתבתי עליו, אבל הנה כמה פרטים:
גם הוא נולד בניו ג'רסי (מסתבר שזה מקום טוב לקריקטוריסטים) וכבר בצעירותו אהב את העולם המקאברי, ומספרים שאהב לטייל בבתי קברות. בין שאר הסיפורים על חייו, מספרים שבנערותו נתפס על ידי המשטרה כשפרץ לאיזה בית. האגדות ה"אדאמסיות" מספרות שהיה נוהג לישון בארון מתים. ל"ניו יורקר" הוא התקבל ב-1935, שלוש שנים לאחר שהתפרסמה שם הקריקטורה הראשונה שלו כשהיה בן 20.
הנה כמה קריקטורות שלו מה"ניו יורקר":
אני לא יכולה ביום שישי. יש לי המון דברים לעשות. זה ה-13, את יודעת.
ג'ורג', ג'ורג', תשליך את המפתחות!
מר מיטצ'ל, אתה יודע שאין לך זכויות יתר במטבח!
אני מקווה שאין לכם התנגדות לילדים.
הקריקטוריסט הבא הוא סול סטיינברג. אני מביא פה קריקטורות שלו שהתפרסמו במגזין, ורובן פחות ידועות למי שמכיר אותו בעיקר מהספרים. הנה הוא באחד הפורטרטים הנדירים שלו:
והנה עבודות שלו מה"ניו יורקר":
סטיינברג נחשב בצדק לגדול אמני ההומור החזותי בתחום הקריקטורה במאה ה-20 וגם לסמל האיכות של ה"ניו יורקר", ויחד עם זה הוא כל כך שונה מרוב הקריקטוריסטים של המגזין, וההומור שלו לא מבוסס על הקשר בין האיור לכותרת.
ואסיים בקריקטוריסט שבעבר כתבתי הרבה עליו ועל השפה האיורית שלו – אדוארד (אד) קורן:
קורן הנפלא (2023-1935) נולד למשפחה יהודית בניו יורק. גם הוא, כמו רבים, פרסם את הקריקטורות הראשונות שלו בעיתון של הקולג' בו למד. את הקו הרישומי המקושקש שלו אי אפשר לפספס. הנה כמה עבודות שלו מה"ניו יורקר":
אנחנו מנסים לפנות זמן לשטויות.
לפי זה, כל מה שעשינו עד עכשיו בסדר.
אנחנו מתמודדים עם זה על ידי כך שאנחנו מדברים על זה.
השירות אדיב ומלא כוונות טובות, גם אם קצת איטי.
יש לכם שמץ של מושג מי אני?
קורן, שהתגורר בוורמונט, היה המפקד של לוחמי האש במקום.
נהניתי מאוד – תודה על ההיכרות.
לגבי הכותרות ברשומה הקודמת – לא רשמתי לי את הניחושים שלי, אבל נראה לי שצדקתי בערך בחצי…
סול סטיינברג .הכרת לי אותו ומאז אני מכורה.
גם את אד קרן אני מאד אוהבת.
תכיר לנו עוד כאלה .