מכרכור לירושלים

לפני כ-12 שנים, כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, העליתי פוסט שנקרא ילד בבצלאל. היום אני מנסח מחדש את הזיכרונות שלי מאז ומצרף גם עבודות מהתקופה ההיא, דהיינו מהשנים 1959-1955.

לאחר שהעיפו אותי מבית הספר החקלאי בפרדס חנה אחרי השנה השנייה (היום זה "יוד", אז זה נקרא "השישית"), עלה להוריי הרעיון, בעזרת כמה שכנים נחמדים, לנסות ולרשום אותי לבצלאל.

בכרכור ובשכונה נחשבתי לילד שמצייר יפה, אבל לבצלאל הגיעו הילדים שמציירים יפה מכל הארץ.

לשמחתי להתקבל אז לבצלאל, היה הרבה יותר קל מאשר היום ואפילו יותר מהתקופה שבה לימדתי שם בשנות ה-70.

אבל כשהגעתי ראיתי מולי בכיתה תלמידים שנראו הרבה יותר מוכשרים ממני, בעיקר כי הייתי הכי צעיר, טרם מלאו לי 16, והיו שם כמה בני 24, ואפילו אחד שהתפאר שהיה פלמ"חניק. רבים מחבריי לכיתה כבר למדו אמנות בכל מיני מקומות, ואפילו בקורסי ערב שהיו אז בבצלאל, והכירו היטב את הטכניקות של התרגילים הראשונים של רישום חפץ בעיפרון. בשבילי כל זה היה חדש. הנה רישום כזה, אחרי שכבר רכשתי ניסיון ברישום בעיפרון. נראה לי שזה כבר משנה ב':

בצבעי גואש למשל לא היה לי ניסיון, ואחד האיורים הראשונים בשיעורי האיור אצל יוסי שטרן היה הציור הלא גמור הזה:

עד לפני שנים אחדות חשבתי שהוא כל כך רע והתביישתי להראות אותו. אבל כשערן ליטווין, שאצר את  התערוכה שלי במוזיאון הקריקטורות בחולון בשנת 2023, כל כך אהב את האיור הטיפשי הזה והציג אותו בגדול על קיר בכניסה – קיבלתי עליו הרבה מחמאות…

יוסי שטרן, שלימד איור, היה צעיר יפה תואר, שלא הסתיר לא את המבטא ההונגרי שלו ולא את העובדה שהיה הומוסקסואל. כולנו רצינו למצוא חן בעיני יוסי. אותי הוא די חיבב, אבל לא העריך את כישרון האיור שלי. הוא ידע שאהבתי ספורט ושהייתי בנבחרת "אסא ירושלים" בכדורעף, ופעם כשראה אותי קופץ כדי לגעת בתקרה, מה שמאוד אהבתי לעשות, הוא אמר משהו כמו: "למה אתה צריך את השטויות האלה לצייר, לך תהיה מורה להתעמלות".

אבל אני לא רק שהתעקשתי (וגם ידעתי שבמכון וינגייט לא יקבלו אותי כי הם דרשו תעודת בגרות) ולא רק שאיירתי, אלא אפילו חיקיתי את הסגנון של יוסי:

את האיורים של יוסי הכרתי מהספרים של חנניה רייכמן, ובתקופה שבה למדנו אצלו יצאו לאור גם הספרים של תוכנית הרדיו שלושה בסירה אחת שיוסי אייר, ספרים שזכו להצלחה גדולה.

היום אני קצת נבוך כשאני רואה את האיורים האלה שעשיתי בשנים הראשונות:

ואפילו את זה, שעשיתי לבגדי המלך החדשים:

אחד התרגילים שהיו אהובים על יוסי היה רישום מהיר של חמש דקות, שאנחנו היינו המודלים. יוסי היה גם הוא מצייר יחד איתנו.

הנה איור שיוסי צייר אותי:

והנה כמה סקיצות כאלה שאני ציירתי:

אם אני לא טועה, בשלושת הרישומים האלה המצויר הוא שמיל, בשמו המלא שמואל המיידה (לימים הדר), חברי הקרוב, שאיתו גרתי בירושלים שלוש שנים בחדר אחד.

בשיעורי הרישום אצל איזידור אשהיים היינו מציירים את "התימני", מודל ירושלמי שהתפרנס יפה מהשיעורים שלנו בבצלאל.

כאן הוא ברישום שלי:

ואם לא שמתם לב לחתימה של דן קרמן בן ה-16, אז הנה היא בהגדלה:

וכאן פורטרט של התימני:

אחרי שנים רבות, בערך בשנת 1970, כשהראיתי את הרישום הזה לנחום גוטמן, הוא אמר: "נדמה לי שזה אותו התימני שאנחנו ציירנו…" (גוטמן למד בבצלאל 30 שנה לפניי).

לאט לאט התחלתי להשתחרר מהסגנון של יוסי שטרן, ובהשפעת מאיירים אחרים שלמדתי להכיר, ניסיתי לשחק בכמה עוביים של קו:

ובהרבה איורים השתמשתי בכתמים ובכתמים מקריים:

ההשפעה הגדולה שלי הייתה מהמורה לחיתוך עץ (וחיתוך לינול), יעקב שטיינהארדט. הנה שלושה חיתוכים שלי מהשנה הראשונה והשנייה:

והנה שני איורים שעשיתי בחיתוך לינול לספר הילדים מיקי מהו של אברהם שלונסקי.

זאת הייתה עבודת הגמר שלי בשנה שלישית או רביעית. זה היה ניסיון לעשות איורים שונים לגמרי מהאיורים בספר, שעשה אריה נבון:

בשנה ג' שטיינהארדט עזב והחליף אותו יעקב אחר, יעקב פינס, אף הוא חותך עץ ידוע, וגם אצלו למדנו חיתוך עץ וגם תחריט עץ:

בשנה השנייה החלו לימודי ה"גרפיקה". המורה היה רודולף דיין. הפוסטר הראשון שעשיתי אצלו היה זה:

למעשה זהו שחזור שעשיתי מאוחר יותר על פי הזיכרון, שכן המקור אבד לי.

דיין אהב את זה מאוד, וכחודש בערך נחשבתי בעיניו תלמיד מצטיין, כי ניצלתי הזמן (כמו שהוא אמר במבטא היקי שלו). הנה אבנר ואני עם הפוסטר שהכנתי בנושא:

אבל כל מה שעשיתי בשיעורים שלו לאחר מכן לא היה טוב בעיניו, ומכאן ועד הסוף הייתה רק ירידה ביחסים שלנו.

אגב, לאחר שנים דיין הגיע אליי לסטודיו מלא הערכה וכמעט הערצה ל"תלמידי לשעבר", לאחר שגילה שאני הוא שמאייר ב"דבר השבוע" את רשימותיה של רות בונדי אותה העריץ).

הנה עוד שתי סקיצות לעבודות בשיעורי ה"גרפיקה". הראשון הוא פוסטר לעיר אילת:

והשני הוא משהו על מוזיקה, שאני לא זוכר בדיוק מה היה הנושא:

ועטיפה לשנתון לגרפיקה שימושית. זה היה למשהו עתידי, כלומר לשנת 1960, כשזה נעשה ב-1957:

ועטיפה לספר:

בחרתי את הספר אנשי הנהר הגדול של אדגר ואלאס, ספר נפלא שאהבתי, שגיבורו היה בוזמבו. היום הספר הזה הוא ממש לא "פוליטיקלי קורקט", אבל הוא אהוב עליי עד היום.

זאת הייתה עטיפה ראשונה שעיצבתי לספר. היא כמובן לא הודפסה. עברו שנים והפכתי להיות מעצב עטיפות ספרים מבוקש מאוד.

גם במקצוע "ליתוגרפיה" (הדפס אבן) לא קיבלתי ציון טוב (כמו בשאר המקצועות), למרות שפה ושם עשיתי עבודות מעניינות, כמו זאת:

ועוד עבודה בליתוגרפיה:

כבר כשלמדתי בבצלאל הייתי עובד לפרנסתי בעיצוב גרפי. על הספר הראשון שלי כתבתי בהרחבה. הנה הפוסטר הראשון שהודפס עם העיצוב שלי. זה היה פוסטר לקייטנה לילדים שהעביר השוער האגדי יעקב חודורוב:

כן, גם הוא היה צריך להתפרנס.

אז כמו שהבנתם, גם בבצלאל, כמו בשאר המוסדות בהם הייתי רשום כתלמיד, לא הצטיינתי, ומסיבות משונות אפילו לא קיבלתי תעודה בסיום הלימודים.

אבל אחרי שנה, כשכבר הייתי מגויס, הגעתי יום אחד לירושלים, עשיתי בחינות וקיבלתי תעודה: