הקו – כחלק מהשפה הציורית

כמה פעמים בעבר כתבתי על החלוקה – המלאכותית, כמו כל חלוקה – בין מאיירים שאפשר מייד לזהות את ה"שפה" שלהם לבין מי שאוהבים לשנות ולהתנסות בשפות שונות.

גם אצל אלה שאת השפה שלהם ניתן לזהות מייד אפשר לחלק לפי טכניקות, סגנוּן, קומפוזיציה וקו.

הרשומה הזאת מוקדשת לרכיב הזה באיור שנקרא "קו". במקרה הזה בחרתי בעיקר בקריקטוריסטים.

לפני שאציג כמה קריקטוריסטים עם קו אופייני, אציג עשרה קריקטוריסטים בני המאה ה-20 שכבר זכו לתואר "קלאסיים"; כל אחד מהם מייצג קו אופייני – יוצרים שהשפיעו על רבים.

בחרתי להשתמש במילה "אבי", למרות שברבים מהמקרים קדמו להם קריקטוריסטים אחרים. המילה "אבי" היא בעצם סתם מליצה…

אז כדי להדגיש את יסוד הקו אני אציג כעת כמה קריקטוריסטים שהשפה הציורית שלהם מבוססת בעיקר על הקו (אין פה סדר כרונולוגי או אחר).

הראשון, שמו בוב מאנקוף – קריקטוריסט ניו יורקי יליד 1944. במשך קרוב לעשרים שנה הוא היה עורך הקריקטורות של הניו יורקר, תפקיד בעל השפעה עצומה על עולם הקריקטורות באמריקה. הנה כמה עבודות שלו:

בחלק מהעבודות שלו, הקו בנוי מנקודות וגם משטחים מסוימים שעשויים מנקודות.

אני אוהב מאוד את התהליך האבולוציוני בעבודה הזאת:

בניגוד למאנקוף, שהקו שלו הוא שיא המלאכותיות, לקריקטוריסט הבא יש קו רגיש (במקרה זה המילה "רגיש" היא חיובית, כי פעם כשהיינו אומרים "קו רגיש" זה נשמע לא טוב) ובעיניי ממש נפלא. שמו רוברט ובר (Robert Weber), ושימו לב לקו שלו:

 

הקו שלו, שמבוצע כנראה במכחול, מתחבר באופן אורגני עם כתמי ההצללה, והביצוע מעיד על יכולת רישום מרשימה, בלי להיכנס לווירטואוזיות מוגזמת:

כמה פרטים על האיש: חי בין השנים 2016-1924, יליד לוס אנג'לס, עבד תקופת מה כמאייר אופנה; בין השנים 2016-1962 פרסם קרוב ל-1500 קריקטורות בניו יורקר.

עוד קריקטוריסט שהקו שלו משתלב יפה עם כתמי הרקע הוא ג'יימס סטיבנסון (2017-1929). יש לו קו מקושקש שלפעמים מחליף את הכתמים:

גם כשהוא משחק בין כתם לקו הוא לא חוסך בקווים. בשונה מרוברט ובר, הקו שלו נעשה בעט ולא במכחול, כלומר הוא לא משנה את עוביו ולא נעשה באותו כלי שבו מבוצע הכתם:

סטיבנסון נולד בניו יורק והתפרסם גם כמאייר ספרי ילדים. את הקריקטורה הראשונה שלו בניו יורקר פרסם ב-1956.

המאייר הבא הוא דין ויטור (2007-1931). הוא מצייר בקו אחיד וברור, אבל משתדל מאוד שיהיו רווחים בין הקווים, במשהו שאפשר לכנות אותו "גמגום":

ראו הגדלה של קטעים מתוך שניים מהאיורים שלעיל:

את הקריקטוריסט האחרון שאביא אין צורך להציג. כתבתי עליו הרבה. אתם מכירים אותו בעיקר כמי שיצר את שרק. הוא היה גם מאייר וסופר; שמו ויליאם סטייג, הוא חי בין השנים 2003-1907. הוא אהב להתפאר שלמד בכמה בתי ספר לאמנות ונהג להוסיף תמיד את כמות הימים שבהם למד בכל אחד מהמוסדות האלה. סרטי האנימציה שנעשו על פי הדמויות שלו הניבו יותר ממיליארד דולר. כששאלו אותו מה דעתו על הסרט שרק, הוא אמר: "זה וולגרי וזה מגעיל, ואהבתי את זה מאוד!"

הנה כמה קריקטורות שלו:

הקו שלו לא נח לרגע. סטייג הקפיד שלא יהיה באיורים שלו אפילו מילימטר אחד של קו ישר, ובמקרים רבים, כשלא מדובר באזורים רגישים כמו פרצופים, הקו שלו מקוטע מאוד. ראו הגדלה:

באותו נושא: קראו גם על אחריותו של הקו.