האם חתולי הוא באמת כזה?

אם עדיין לא גיליתם את ההבדל בין תינוק למבוגר, נסו להיזכר במה שפסיכולוגים מכנים "חפץ מעבר".

כשהייתי ילד, לא הסכמתי להיפרד לרגע מהסמרטוט שהייתי כרוך אחריו. פעם אפילו חזרנו מטבריה מהביקור אצל דודה דבורה כי שכחנו את הסמרטוט בכרכור.

היום, כאדם מבוגר, שלא לומר זקן, אני ממש משתוקק להיפטר מהסמרטוטים; לאו דווקא מאלה שבארון אלא מאלה שמנהלים את המדינה, ואני ממש לא מצליח.

את הרשומה הזאת אני מקדיש לדבר הזה, הסמרטוט, השמיכה, הצעצוע, שהפסיכואנליטיקן דונלד ויניקוט העניק לו את השם "חפץ מעבר".

אני לא מומחה גדול בפסיכולוגיה, ולבובה הטיפשית שמאיה בתי קיבלה ביום שנולדה, מין חתול עם זנב דמוי בייגלה, לא קראתי "חפץ מעבר".

קראתי לזה סתם צעצוע, ומאיה נתנה לו את שהם "חתולי".

אני הרגשתי קצת לא נוח עם השם הזה, בגלל שזה הכינוי שבו כולם מכירים את ידידי הסופר אלי שרייבר.

אבל חתולי הפך להיות חלק מחיינו, וכאשר מאיה הייתה בת חמש, כתבתי ואיירתי עבורה את הספר הזה:

הנה מאיה עם חתולי בשנת 1996:

והנה מאיה עם חתולי היום:

לימים הספר יצא גם במהדורה מסחרית בהוצאת אגם, והיום הוא נמצא בספריות רבות, אם כי קשה למצוא אותו בחנויות.

אז למי שמתעניין, הנה כל הספר:

כשמאיה קיבלה את הספר (ואז רק לה היה אותו), היא לא הבינה את כל הפרטים ובוודאי לא את הניסיונות שלי להכניס שם הומור. אבל ככל שגדלה היא הבינה יותר.

הנה היא כיום עם הספר:

והנה כמה ספרי ילדים שעוסקים ב"חפץ מעבר".

מעניין שדווקא הספרים לילדים שנועדו ללמד אותם משהו או להעביר להם מסרים חינוכיים, מסופרים דרך חיות.

שאלתי פעם סופרת ומאיירת אנגליה האם הסיבה היא רק אהבת בעלי חיים והיא ענתה: "אם אני כותבת על ילד מסוים אז תמיד תהיה שאלה: 'למה לא ילדה?' או להפך, כמובן. וגם אם באיור נראה ילד מסוים אז הקורא יגיד: 'זה לא בשבילי. הוא ממש לא דומה לי'. לכן אנחנו מעדיפים (ומעדיפות) להעביר את המסרים שלנו דרך חיות".

אז הנה הארנבת שלא רוצה להיפרד מהסמרטוט שלה:

אם חשוב לכם לדעת איך הארנבת, שכל כך קשורה לסמרטוט, הצליחה להיפרד ממנו, אז מדובר בתהליך איטי שמגיע לשיא כשהיא רואה שועל קטן שמחבק את הסמרטוט. אז אם אתם רוצים לגמול את הילד שלכם מחפץ מעבר (להלן חפ"מ), דאגו להביא שועל קטן הביתה.

איירה אותו ליין מרלו, מאיירת אנגליה שגם כותבת. ואם להסיק לפי האיורים החביבים שלה, היא אוהבת חיות יותר מאשר ילדים. הנה הארנבת שלה:

ואם אתם עדיין לא מאמינים שמסר שקשור לחפ"מ הכי טוב להעביר דרך ארנבים, אז הנה הספר הזה:

המאיירת היא טאטיאנה פיני, אמריקאית שחיה ועובדת באירלנד. האיורים שלה מסוגננים מאוד, על גבול המינימליזם. היא משתמשת בטכניקות של הדפס ולפעמים גם קצת קולאז'.

אני אוהב את החיבור ההרמוני שלה בין הכתמים לקווים. הנה שני איורים שלה:

רק מהספרים האלה למדתי שהחפ"מ נקרא גם נוּ-נוּ, ובספר הזה מנסה הסופרת להסביר למה כל הילדים אוהבים את הנוּ-נוּ שלהם:

היוצרת היא האנגליה קרול תומפסון. אני אוהב את האיורים שלה, בעיקר בזכות התנועה שהיא מצליחה להעביר בהם:

עוד ספר על נוּ-נוּ הוא זה:

הפעם מדובר במרלון הקטן, שממש נלחם עם אימא שלו וגם עם סבתא שלו, שזורקות את הנוּ-נוּ שלו לפח.

הסופרת והמאיירת היא ג'יל מרפי, שהלכה לעולמה בשנת 2021. מרפי הייתה אחת היוצרות הכי מצליחות ואהובות של ספרים לילדים, בעיקר בגלל סדרת הספרים שלה המכשפה הכי גרועה.

הנה כמה איורי מכשפות שלה:

והיו לה עוד ספרים שהצליחו, בעיקר כאלה שעשתה על פילים:

בעניין זה אפשר גם להתייחס להמון הספרים העוסקים במוצצים, למשל הספר הזה שאיירתי: