ב-1946 כתב נחום גוטמן, שכבר נחשב לסופר ולא רק למאייר וצייר, את הספר הזה:

התבוננו היטב בכל פרטי העטיפה וקראו את מה שנחום כתב בסוף הספר:


רק לאחרונה, כשקיבלתי מחברים את העותק הזה של הספר במהדורה הזאת, ראיתי את הרעיון הנפלא של גוטמן להכניס באיור העטיפה את כל עלילת הספר.
עד אז הכרתי רק את המהדורה הזאת, שבה לצערי שינו את העטיפה:

כששאלתי את חבריי – המעטים שנשארו בגיל המתקדם הזה שלי – אם הם זוכרים את העטיפה המקורית, איש לא זכר.
יתר על כן, אף אחד מהנשאלים, לא זכר את עלילת הספר, למרות שאת שמו כולם זכרו היטב;
לגוטמן היה כישרון מיוחד בהמצאת שמות לספריו.
ולכן בחרתי לרענן את זיכרונם של חבריי ולספר גם למי שלא קרא את הספר ולשתף את כולכם באהבתי לספר ולמחברו.
למי שלא זוכר את העלילה הנה היא בקיצור:
ימיהם עוברים עליהם בנעימים תוך כדי עבודה בכרם, מנוחה בחדרם השכור ובילוי עם חבריהם החדשים. את השלווה מפרה הריגתו של אחד השומרים. האירוע מזעזע את המושבה ומאלץ את שמשי לצאת לדרך. לפני לכתו הוא משתף את הנערים בסוד הארגזים. שמשי ממעט בפרטים, אך מגלה להם סימן אחד חשוב. מאותו רגע מוטלת על כתפיהם אחריות רבה והם מגלים כי שמשי צדק: דווקא בימי החופש הגדול אפשר ללמוד הרבה מאוד.
כשהספר יצא הייתי בן שש, וקראתי אותו כשהייתי בן עשר. איך השפיע עליי קטע כזה למשל?

לנחום לא הייתה שום בעיה לכתוב ולאייר סצנה של מוות בספר שמיועד לילדים. את הספר הזה הוא כתב כבר אחרי שכתב את הספרים לובנגולו מלך זולו, ביאטריצ'ה, וחמור שכולו תכלת. אני משער שהוא רצה לספר לנו קצת על איך נראתה מלחמת העולם הראשונה בעיני נער צעיר ומשהו על רחובות בימים ההם של בציר ענבים.
אבל נדמה לי שהוא רצה לכתוב סיפור בלשי. מאחר שהספר נכתב בגוף ראשון על ידי נחום הצעיר, הבלש הוא כמובן חברו רם (ולא רן כמו שנכתב ברבים מהאתרים ברשת, שכנראה מעתיקים זה מזה).
הנה האיור שבו מציג נחום את רם חברו ולאחריו הקטע מהספר:

תָּמִיד קוֹרֶה לוֹ מַשֶּׁהוּ וּבִזְכוּתוֹ אֲנִי שֻׁתָּף לַמִּקְרִים. פַּעַם קִבֵּל מִכְתָּב מִיַּפָּן. הַבּוּל הָיָה בִּשְׁבִילוֹ, וְהַמַּעֲטָפָה עִם הַחוֹתֶמֶת בִּשְׁבִילִי. פַּעַם בָּא אֵלָיו דּוֹד בַּעַל רֶגֶל אַחַת. רָם וַאֲנִי הָיִינוּ הוֹלְכִים אַחֲרָיו וְנוֹשְׂאִים לוֹ אֶת הַכִּסֵּא הַמִּתְקַפֵּל לִשְׂפַת הַיָּם. פַּעַם גָּנְבוּ אֶצְלָם בְּעֶזְרַת מַקֵּל אָרֹךְ דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן, וְהָלַכְנוּ שְׁנֵינוּ לַמִּשְׁטָרָה. וּפַעַם עָשׂוּ לוֹ נִתּוּחַ בַּגָּרוֹן, וְהָיָה אוֹכֵל כָּל הַיּוֹם גְּלִידָה. רַצְתִּי אוּלַי עֶשֶׂר פְּעָמִים מִבֵּיתוֹ לַקִּיּוֹסְק.
שְׁנֵינוּ אָהַבְנוּ הַרְפַּתְקָאוֹת וְרָצִינוּ בָּהֶן.
נחום כדרכו כתב את הסיפור במילים כמובן, ואז הסביר אותו באיור, ואז הוסיף לאיור הסבר במילים…
אהבתי את זה מאוד כילד, ואני עדיין אוהב את זה כמבוגר וכמאייר (גם לי לפעמים יש צורך, לאחר שעשיתי איור, לכתוב כמה מילים כדי שהקורא ייכנס לראש שלי. אבל גוטמן, בשונה ממני, הרשה לעצמו לעשות את זה, שכן הוא היה הסופר וגם המאייר).
הנה למשל האיור של שני החיילים הטורקים שרודפים אחרי מישהו:

אפילו על נוף תמים של רחובות של פעם יש לו הערת הסבר:

או משהו כזה על ניסיון להעביר לקורא אווירה מסתורית:

הוא בטוח שהקורא הצעיר מבחין בכל קו ולכן הוא נדרש כאן לשני עמודים. בעמוד מסוים יש מרכבה כזאת:

ושני עמודים אחר כך יש איור כזה עם הסבר:

ולפעמים, כשבספר יש איור כזה על עמוד שלם ונחום חושב שאולי הוא הגזים, הוא מרגיש צורך כמעט להתנצל:

ולפעמים, אם נדמה לו שלא הבנו הכול, הוא מסביר:

את האיור הזה אני זוכר היטב כבר 70 שנה.
הנה עוד שילוב של איור וטקסט. שם נחום אפילו שולח אותנו לאגדה לצאת ידי הכול, אותה הוא למד ב"מקראות חדשות" (גם אני אגב).

והוא מרשה לעצמו לתת לנו עצות. "הייתי רוצה", הוא כותב, "להדביק מודעות כאלה על כל הקירות שבכל הערים".

אמרו לי בבקשה, מישהו מאלה שכותבים ספרי ילדים ונוער בימינו ירשה לעצמו להכניס לספר משהו כזה?

והנה שמשי, שהוא בעצם גיבור הספר, מי שאמור להיות הדמות המסתורית, ורק לקראת סוף הספר, בעמוד 89, נחום מרשה לעצמו להראות לנו את דמותו, בצירוף התנצלות, כמובן:

והנה עוד ציור שהרשים אותי בילדותי. נחום מספר שבגלל מיץ הענבים שנספג במכנסיים שלו ושל רם, המכנסיים ממש עמדו:

זה ממש נכנס להומור שלנו והשתמשנו במושג "המכנסיים עומדות".
וכאן אני מרשה לעצמי להביא לכם פרק שלם מהספר (בלי לגלות את הסוף) שכאשר הייתי ילד נהגתי לדלג עליו, כלומר בקריאה השנייה והשלישית, כשכבר ידעתי כמה הוא מפחיד, שהרי קראתי את הספר פעמים רבות:
לֹא אֲכַסֶּה עַל הָאֱמֶת, בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן תָּקַף אוֹתִי פַּחַד גָּדוֹל, נִשְׁאַרְתִּי תָּקוּעַ בִּמְקוֹמִי כְּאִלּוּ הִכֵּיתִי שָׁרָשִׁים עֲמֻקִּים תַּחְתַּי. לוּ נִסּוּ לְהָזִיז אוֹתִי מִמְּקוֹמִי בְּכֹחַ – אֶפְשָׁר שֶׁהָיוּ מַצְלִיחִים לְהָזִיז אוֹתִי – אֲבָל נְעָלַי וַדַּאי שֶׁהָיוּ נִשְׁאָרוֹת מְסֻמָּרוֹת לִמְקוֹמָן. כָּל אָדָם פְּעָמִים הוּא מֻכֶּה פַּחַד. מִן הָרָאוּי שֶׁלֹּא יְאַבֵּד בִּרְגָעִים אֵלֶּה אֶת עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו. זֶה הָעִקָּר!

פַּלָּצוּת אֲחָזַתְנִי, כְּאִלּוּ חַיַּת־בְּרֵאשִׁית נִקְרְתָה לְפָנֵינוּ. הַגּוּשׁ הַשָּׁחוֹר הִזְדַּקֵּף פִּתְאֹם וְעָמַד כְּמוֹ דֹב עַל רַגְלָיו. צָמַח וְעָמַד לְפָנֵינוּ אָסוֹן: עַרְבִי גָדוֹל וְחָסֹן.
הוּא קָרַב וְנָהַם אֵלֵינוּ:
– שִׁמְ–שִׁי, שׁוּב שִׁמְ–שִׁי…
בְּיַד יְמִינוֹ הֶחֱזִיק פִּגְיוֹן, וְאֶת יָדוֹ הַשְּׂמָאלִית שָׁלַח לְפָנָיו לִתְפֹּס אֶחָד מֵאִתָּנוּ. חַיָּה טוֹרֶפֶת. זֶה הָיָה אַחַד הַשּׁוֹדְדִים.
רֵאשִׁית חָכְמָה – “הַעֲמָדַת רֶגֶל” מֻצְלָחָה שֶׁדִּרְבֵּן לוֹ רָם. בְּחָכְמָה זוֹ שֵׁנִי כָּמוֹהוּ לֹא קָם. הַשּׁוֹדֵד הִשְׁתַּטַּח מִתּוֹךְ נְהִימָה, כְּאִלּוּ לֹא הֵבִין מִי וּמָה, כְּאִלּוּ בְּמִקְרֶה מָעֲדוּ קַרְסֻלָּיו, אַךְ מִיָּד שָׁב וְעָמַד עַל רַגְלָיו.
אָז יָצָאתִי אֲנִי לְקַדֵּם אֶת פָּנָיו. מֹחִי כְּבָר הִסְפִּיק לְהִתְקָרֵר. אָמַרְתִּי: גַּנָּב בֶּן גַּנָּב, וְלֹא חַיַּת בְּרֵאשִׁית לְפָנַי! וְאֵין לְאַחֵר. פָּתַחְתִּי בְּתַרְגִּיל מִסְ' 2 שֶׁל סָעִיף ב' מִסֵּפֶר הַגִּ’יאוּ גִ’יצוּ (דַּף 12) – טְרַךְ! דָּרַכְתִּי עַל רַגְלוֹ וּבְאֶצְבְּעוֹת יָדִי הַשְּׂמָאלִית דָּחַפְתִּי דְחִיפָה חֲזָקָה בְּחָזֵהוּ שֶׁל הַשּׁוֹדֵד וּבְיָדִי הַיְמָנִית הִתְכַּוַּנְתִּי לִתְפֹּס אֶת פִּגְיוֹנוֹ. וְאָמְנָם הִתְגַּלְגֵּל הַשּׁוֹדֵד שׁוּב כְּמוֹ רֹאשׁ שֶׁל כְּרוּב, אֲבָל לְהוֹצִיא אֶת הַסַּכִּין מִיָּדוֹ – לֹא הִצְלַחְתִּי.
כַּמּוּבָן, חָשַׁבְתִּי לְסַדֵּר לוֹ מִיָּד אֶת הַתַּרְגִּיל הַשְּׁמִינִי (דַּף 23). יָדוּעַ לְכָל אִישׁ שֶׁכָּךְ מְיָעֵץ גַּם הַסֵּפֶר. אוּלָם… הַסֵּפֶר – סֵפֶר, וְהַמַּעֲשֶׂה – מַעֲשֶׂה.
בֵּינָתַיִם סָפַגְתִּי מַכָּה חֲזָקָה בְּפָנַי, מַכָּה שֶׁהִקְהֲתָה אֶת חוּשַׁי לְדַקָּה אַחַת. הִרְגַּשְׁתִּי קִלּוּחַ חַם עוֹטֵף אֶת פָּנַי. אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחַכֵּם רָם וְהִפְרִיחַ בַּשּׁוֹדֵד תַּרְגִּילִים אֲחָדִים, שֶׁקָּשֶׁה הָיָה לִי אָז לְמַיֵּן אוֹתָם לְפִי סִמָּנֵיהֶם בַּסֵּפֶר (בְּכָל זֹאת הָיִינוּ מְבֹהָלִים בְּמִקְצָת). הַשּׁוֹדֵד גָּנַח כְּמוֹ עֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ וּפָגַע בְּפִגְיוֹנוֹ בִּזְרוֹעוֹ שֶׁל רָם.
זֶה לֹא הָיָה צְחוֹק! הִשְׁתַּדַּלְתִּי לִמְצֹא רֶגַע מַתְאִים לְתַרְגִּיל מַכְרִיעַ, אֲבָל לְעֵת עַתָּה, עַד לְחֶשְׁבּוֹן, הִתְחַלְתִּי לְהַרְבִּיץ, פָּשׁוּט, בְּלִי חֶשְׁבּוֹן וּבְלִי לַחֲשֹׁב. גַּם זֶה מוֹעִיל לִפְעָמִים (בְּפֶרֶק זְמָן זֶה “קִבַּלְתִּי” סַכִּין בְּרַגְלִי. לֹא חַשְׁתִּי כְּאֵב, כִּי הָיִיתִי עָסוּק). אָז נִתְלָה רָם בְּיַד יְמִינוֹ שֶׁל הַשּׁוֹדֵד, זוֹ שֶׁהֶחֱזִיקָה בַּפִּגְיוֹן, וְלֹא הִרְפָּה מִמֶּנָּה. רָם “בִּדֵּד” אֶת הַיָּד הַמְסַכֶּנֶת וְנָתַן לִי עַל יְדֵי כָּךְ אֶת הָאֶפְשָׁרוּת לִבְרֹר תַּרְגִּיל חָשׁוּב, אוּלָם לְפֶתַע פִּתְאֹם נִשְׁמְעוּ שְׁרִיקוֹת עַזּוֹת, חֲטוּפוֹת, מֵאוֹתָן הַמַּרְעִידוֹת אֶת הָאֲוִיר. הַשּוֹדֵד הִזְדַּקֵּף, כְּאִלּוּ חִכָּה לָהֶן כָּל הַזְּמָן, הוּא נִסָּה לְנַעֵר מֵעַל עַצְמוֹ אֶת רָם שֶׁלֹּא הִרְפָּה מִיָּדוֹ. וְאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה דוֹמֶה לְסוּס שֶׁמְּנַעֵר מֵעָלָיו זְאֵב רָעֵב, אֲשֶׁר דָּבַק בּוֹ בְּכָל כֹּחַ שִׁנָּיו הַחַדּוֹת.
– הָרֶף מִמֶּנִּי – הִתִּיז בְּלַחַשׁ.
רָם הִרְפָּה. אָז הִתְקַפֵּל הַשּׁוֹדֵד כְּמוֹ קִפּוֹד וְהִתְגַּלְגֵּל כִּפְקַעַת מִן הַגִּבְעָה לְמַטָּה. שָׁם עָמַד, רָץ וְטִפֵּס עַל הַגִּבְעָה הַשְּׁנִיָּה, הִתְקַפֵּל וְהִתְגַּלְגֵּל גַּם מִמֶּנָּה וְנֶעְלַם מֵעֵינֵינוּ – – –
והנה נחום ורם באיור האחרון בספר:

הכיסאות מספרים לנו איזו משפחה גדולה הייתה בביקור…
***







גם אני קראתי את הספר בילדותי (לדעתי עם העטיפה השנייה ולא המלאה) וזוכר רק שאהבתי אבל לא את העלילה…
תודה על התזכורת!
מעניין ומקסים כרגיל תודה כרגיל
איזה תענוג היתה הרשימה הזו,תודה דני.