תעלומת הארגזים וביאור לציור

הסיפור מתרחש בארץ ישראל, וליתר דיוק במושבה רחובות, בימי מלחמת העולם הראשונה, בתקופת השלטון העותומני. שני נערים יוצאים מתל אביב אל המושבה רחובות כדי לשהות שם בימי החופש הגדול ולעבוד שם בבציר וביקב. בדרכם הם נתפסים על ידי חיילים טורקים, המנהלים מרדף אחר חשוד בריגול. עד מהרה מבינים הטורקים כי הנערים לא יביאו להם כל תועלת ומשחררים אותם. אולם בכך לא מסתיים הסיפור עבור הנערים, שכן גם הם שואפים לגלות מיהו אותו נמלט מסתורי ומדוע הטורקים מחפשים אחריו. יש להם שני פרטים לגבי הזר: שערו אדום והוא איבד את משקפיו במהלך הבריחה. יד המקרה ומידה מסוימת של חטטנות מביאה את השניים לפגישה עם הברנש הג'ינג'י והממושקף. זהו שִמשי, משומרי המושבה, שמתיידד עם הנערים ומכיר להם גם את שאר השומרים.

ימיהם עוברים עליהם בנעימים תוך כדי עבודה בכרם, מנוחה בחדרם השכור ובילוי עם חבריהם החדשים. את השלווה מפרה הריגתו של אחד השומרים. האירוע מזעזע את המושבה ומאלץ את שמשי לצאת לדרך. לפני לכתו הוא משתף את הנערים בסוד הארגזים. שמשי ממעט בפרטים, אך מגלה להם סימן אחד חשוב. מאותו רגע מוטלת על כתפיהם אחריות רבה והם מגלים כי שמשי צדק: דווקא בימי החופש הגדול אפשר ללמוד הרבה מאוד.

חֲבֵרִי רָם בָּא בְּדִיּוּק מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁבָּאתִי אֲנִי: שְׁנֵינוּ לָמַדְנוּ בַּמַּחְלְקָה הַחֲמִישִׁית שֶׁל הַגִּמְנַסְיָה. הוּא חֲבֵרִי הַטּוֹב, אַף־עַל־פִּי שֶׁיָּדַעְתִּי גַם אֶת מִגְרְעוֹתָיו: קַשְׁקְשָׁן, מַרְבֶּה רַעַשׁ, מְדַבֵּר בַּחֲשִׁיבוּת, וְכָל מַה שֶּׁקּוֹרֶה לוֹ הוּא מְיֻחָד בְּמִינוֹ. הָיִינוּ רָבִים בֵּינֵינוּ, אֲבָל נִשְׁאַרְנוּ יְדִידִים טוֹבִים.

תָּמִיד קוֹרֶה לוֹ מַשֶּׁהוּ וּבִזְכוּתוֹ אֲנִי שֻׁתָּף לַמִּקְרִים. פַּעַם קִבֵּל מִכְתָּב מִיַּפָּן. הַבּוּל הָיָה בִּשְׁבִילוֹ, וְהַמַּעֲטָפָה עִם הַחוֹתֶמֶת בִּשְׁבִילִי. פַּעַם בָּא אֵלָיו דּוֹד בַּעַל רֶגֶל אַחַת. רָם וַאֲנִי הָיִינוּ הוֹלְכִים אַחֲרָיו וְנוֹשְׂאִים לוֹ אֶת הַכִּסֵּא הַמִּתְקַפֵּל לִשְׂפַת הַיָּם. פַּעַם גָּנְבוּ אֶצְלָם בְּעֶזְרַת מַקֵּל אָרֹךְ דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן, וְהָלַכְנוּ שְׁנֵינוּ לַמִּשְׁטָרָה. וּפַעַם עָשׂוּ לוֹ נִתּוּחַ בַּגָּרוֹן, וְהָיָה אוֹכֵל כָּל הַיּוֹם גְּלִידָה. רַצְתִּי אוּלַי עֶשֶׂר פְּעָמִים מִבֵּיתוֹ לַקִּיּוֹסְק.

שְׁנֵינוּ אָהַבְנוּ הַרְפַּתְקָאוֹת וְרָצִינוּ בָּהֶן.

תַּרְגִּילִים טוֹבִים – אֵינָם צְחוֹק!

לֹא אֲכַסֶּה עַל הָאֱמֶת, בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן תָּקַף אוֹתִי פַּחַד גָּדוֹל, נִשְׁאַרְתִּי תָּקוּעַ בִּמְקוֹמִי כְּאִלּוּ הִכֵּיתִי שָׁרָשִׁים עֲמֻקִּים תַּחְתַּי. לוּ נִסּוּ לְהָזִיז אוֹתִי מִמְּקוֹמִי בְּכֹחַ – אֶפְשָׁר שֶׁהָיוּ מַצְלִיחִים לְהָזִיז אוֹתִי – אֲבָל נְעָלַי וַדַּאי שֶׁהָיוּ נִשְׁאָרוֹת מְסֻמָּרוֹת לִמְקוֹמָן. כָּל אָדָם פְּעָמִים הוּא מֻכֶּה פַּחַד. מִן הָרָאוּי שֶׁלֹּא יְאַבֵּד בִּרְגָעִים אֵלֶּה אֶת עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו. זֶה הָעִקָּר!

פַּלָּצוּת אֲחָזַתְנִי, כְּאִלּוּ חַיַּת־בְּרֵאשִׁית נִקְרְתָה לְפָנֵינוּ. הַגּוּשׁ הַשָּׁחוֹר הִזְדַּקֵּף פִּתְאֹם וְעָמַד כְּמוֹ דֹב עַל רַגְלָיו. צָמַח וְעָמַד לְפָנֵינוּ אָסוֹן: עַרְבִי גָדוֹל וְחָסֹן.

הוּא קָרַב וְנָהַם אֵלֵינוּ:

– שִׁמְ–שִׁי, שׁוּב שִׁמְ–שִׁי…

בְּיַד יְמִינוֹ הֶחֱזִיק פִּגְיוֹן, וְאֶת יָדוֹ הַשְּׂמָאלִית שָׁלַח לְפָנָיו לִתְפֹּס אֶחָד מֵאִתָּנוּ. חַיָּה טוֹרֶפֶת. זֶה הָיָה אַחַד הַשּׁוֹדְדִים.

רֵאשִׁית חָכְמָה – “הַעֲמָדַת רֶגֶל” מֻצְלָחָה שֶׁדִּרְבֵּן לוֹ רָם. בְּחָכְמָה זוֹ שֵׁנִי כָּמוֹהוּ לֹא קָם. הַשּׁוֹדֵד הִשְׁתַּטַּח מִתּוֹךְ נְהִימָה, כְּאִלּוּ לֹא הֵבִין מִי וּמָה, כְּאִלּוּ בְּמִקְרֶה מָעֲדוּ קַרְסֻלָּיו, אַךְ מִיָּד שָׁב וְעָמַד עַל רַגְלָיו.

אָז יָצָאתִי אֲנִי לְקַדֵּם אֶת פָּנָיו. מֹחִי כְּבָר הִסְפִּיק לְהִתְקָרֵר. אָמַרְתִּי: גַּנָּב בֶּן גַּנָּב, וְלֹא חַיַּת בְּרֵאשִׁית לְפָנַי! וְאֵין לְאַחֵר. פָּתַחְתִּי בְּתַרְגִּיל מִסְ' 2 שֶׁל סָעִיף ב' מִסֵּפֶר הַגִּ’יאוּ גִ’יצוּ (דַּף 12) – טְרַךְ! דָּרַכְתִּי עַל רַגְלוֹ וּבְאֶצְבְּעוֹת יָדִי הַשְּׂמָאלִית דָּחַפְתִּי דְחִיפָה חֲזָקָה בְּחָזֵהוּ שֶׁל הַשּׁוֹדֵד וּבְיָדִי הַיְמָנִית הִתְכַּוַּנְתִּי לִתְפֹּס אֶת פִּגְיוֹנוֹ. וְאָמְנָם הִתְגַּלְגֵּל הַשּׁוֹדֵד שׁוּב כְּמוֹ רֹאשׁ שֶׁל כְּרוּב, אֲבָל לְהוֹצִיא אֶת הַסַּכִּין מִיָּדוֹ – לֹא הִצְלַחְתִּי.

כַּמּוּבָן, חָשַׁבְתִּי לְסַדֵּר לוֹ מִיָּד אֶת הַתַּרְגִּיל הַשְּׁמִינִי (דַּף 23). יָדוּעַ לְכָל אִישׁ שֶׁכָּךְ מְיָעֵץ גַּם הַסֵּפֶר. אוּלָם… הַסֵּפֶר – סֵפֶר, וְהַמַּעֲשֶׂה – מַעֲשֶׂה.

בֵּינָתַיִם סָפַגְתִּי מַכָּה חֲזָקָה בְּפָנַי, מַכָּה שֶׁהִקְהֲתָה אֶת חוּשַׁי לְדַקָּה אַחַת. הִרְגַּשְׁתִּי קִלּוּחַ חַם עוֹטֵף אֶת פָּנַי. אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחַכֵּם רָם וְהִפְרִיחַ בַּשּׁוֹדֵד תַּרְגִּילִים אֲחָדִים, שֶׁקָּשֶׁה הָיָה לִי אָז לְמַיֵּן אוֹתָם לְפִי סִמָּנֵיהֶם בַּסֵּפֶר (בְּכָל זֹאת הָיִינוּ מְבֹהָלִים בְּמִקְצָת). הַשּׁוֹדֵד גָּנַח כְּמוֹ עֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ וּפָגַע בְּפִגְיוֹנוֹ בִּזְרוֹעוֹ שֶׁל רָם.

זֶה לֹא הָיָה צְחוֹק! הִשְׁתַּדַּלְתִּי לִמְצֹא רֶגַע מַתְאִים לְתַרְגִּיל מַכְרִיעַ, אֲבָל לְעֵת עַתָּה, עַד לְחֶשְׁבּוֹן, הִתְחַלְתִּי לְהַרְבִּיץ, פָּשׁוּט, בְּלִי חֶשְׁבּוֹן וּבְלִי לַחֲשֹׁב. גַּם זֶה מוֹעִיל לִפְעָמִים (בְּפֶרֶק זְמָן זֶה “קִבַּלְתִּי” סַכִּין בְּרַגְלִי. לֹא חַשְׁתִּי כְּאֵב, כִּי הָיִיתִי עָסוּק). אָז נִתְלָה רָם בְּיַד יְמִינוֹ שֶׁל הַשּׁוֹדֵד, זוֹ שֶׁהֶחֱזִיקָה בַּפִּגְיוֹן, וְלֹא הִרְפָּה מִמֶּנָּה. רָם “בִּדֵּד” אֶת הַיָּד הַמְסַכֶּנֶת וְנָתַן לִי עַל יְדֵי כָּךְ אֶת הָאֶפְשָׁרוּת לִבְרֹר תַּרְגִּיל חָשׁוּב, אוּלָם לְפֶתַע פִּתְאֹם נִשְׁמְעוּ שְׁרִיקוֹת עַזּוֹת, חֲטוּפוֹת, מֵאוֹתָן הַמַּרְעִידוֹת אֶת הָאֲוִיר. הַשּוֹדֵד הִזְדַּקֵּף, כְּאִלּוּ חִכָּה לָהֶן כָּל הַזְּמָן, הוּא נִסָּה לְנַעֵר מֵעַל עַצְמוֹ אֶת רָם שֶׁלֹּא הִרְפָּה מִיָּדוֹ. וְאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה דוֹמֶה לְסוּס שֶׁמְּנַעֵר מֵעָלָיו זְאֵב רָעֵב, אֲשֶׁר דָּבַק בּוֹ בְּכָל כֹּחַ שִׁנָּיו הַחַדּוֹת.

– הָרֶף מִמֶּנִּי – הִתִּיז בְּלַחַשׁ.

רָם הִרְפָּה. אָז הִתְקַפֵּל הַשּׁוֹדֵד כְּמוֹ קִפּוֹד וְהִתְגַּלְגֵּל כִּפְקַעַת מִן הַגִּבְעָה לְמַטָּה. שָׁם עָמַד, רָץ וְטִפֵּס עַל הַגִּבְעָה הַשְּׁנִיָּה, הִתְקַפֵּל וְהִתְגַּלְגֵּל גַּם מִמֶּנָּה וְנֶעְלַם מֵעֵינֵינוּ – – –