שתי מאיירות – אחת מקיבוץ, אחת מאוסטרליה

לפעמים אני מחבר ברשומות שלי שתי דמויות שלא היה סיכוי שייפגשו במציאות, אבל משהו בעבודות שלהן גורם לי לחבר ביניהן.

זוהי מרים ברטוב גוטמן:

צילום: צור קוצר

היא נולדה ב-1914, 36 שנים לפני שנולדה באוסטרליה מרי לניג, שמעולם לא הייתה בישראל, ואם אני לא טועה, היא גם לא כל כך אוהבת את ישראל.

אוהבי ספרי הילדים בישראל מכירים היטב את מרים בעיקר מהספר הזה:

עליו היא זכתה בפרס בן-יצחק (פרס לספרות ילדים מטעם מוזיאון ישראל).

בספר המאיירים הגדול

מופיע מכתב שהיא שלחה למוזיאון:

בריאיון שמופיע בספר (את הראיונות בו ערכה המאיירת מיכל בוננו), סיפרה מרים שהיא עלתה לארץ בשנת 1936 ובין השמות של האמנים מהם הושפעה היו פרנץ מזרל וקֵתֵה קוֹלְוִויץ.

ואכן בחיתוכי הנייר שלה לעליקמא, לכושייה עם מטרייה, לילד המאדים ולעוד סיפורים, יש כמובן השפעה של טכניקת חיתוך עץ:

אבל לרשומה הזאת בחרתי להעלות איורים שלה מלוח שנה של קיבוץ ברעם משנת תשנ"ט (1999).

הלוח הזה הגיע אליי במקרה, ויש בו רישומי הווי שעשתה מרים בין השנים 1942-1938 והם אלה  שבאופן אסוציאטיבי קישרו אותי עם האיורים של מרי לניג, שאת איוריה אני אוהב מאוד.

הנה עשרה איורים של מרים, שגם כתבה וחרזה. לכל האיורים בלוח היא צירפה גם משפטים, רובם מחורזים:

ומהתמימות הקיבוצניקית של מרים היקית, אל תמימות אחרת, והפעם תמימות פמיניסטית מביכה ואפילו מקברית ואכזרית.

על מרי לניג ועל אחיה מייקל לניג כתבתי כבר בעבר. שם גם סיפרתי כמה אני אוהב את הספר הזה:

שקיבלתי במתנה מחברתי המאיירת והציירת מירה קליגר (כשעדיין הייתה חיה בלונדון. היום לשמחתי היא חזרה לארץ. ייתכן שבעתיד הקרוב אכתוב עליה רשומה).

אז הנה כמה איורים מהספר הזה:

לא כתבתי פרטים על מרי לניג:

אבל אני ממליץ לחפש ולקרוא עליה, שהפרסום שלה מבוסס בעיקר על זה שהיא שונאת פרסום.

אני מקווה שהאיור הזה, שבו היא יורה בתחת של אחיה המפורסם מייקל, יעורר אצלכם סקרנות:

ואני משאיר לכם לנסות ולהבין בעצמכם איך שתיהן התחברו אצלי בראש.

***