פיישנס של גילברט וסאליבן ומשהו על אוסקר ויילד

בשנת 1911, כשגילברט מהצמד גילברט וסאליבן היה בן 74, הוא נתן שיעור שחייה לשתי נשים צעירות באגם ליד ביתו. הוא שמע שאחת מהן קוראת לעזרה. הוא קפץ למים, קיבל התקף לב ומת.

הנה הוא, ויליאם שוונק גילברט.

והנה גילברט וסאליבן בקריקטורה מתקופתם:

אני מניח שחלקכם מכירים חלק מהמחזות של גילברט וסאליבן, ואולי אפילו ראיתם את הסרט טופסי-טרווי.

הרשומה הזאת תוקדש בעיקר לגילברט (אני אישית אוהב יותר את סאליבן, ובעתיד אקדיש לו רשומה מיוחדת) וקצת לאוסקר ויילד.

אתרכז בגילברט מכמה סיבות:

גילברט כותב המילים, ולכן הוא הסאטיריקן המובהק מבין השניים. והוא גם היה גילברט מאייר מחונן.

כשהיה בן 35, לאחר שהיה פקיד במשרד החינוך ועורך דין, וכשהיה כבר מחזאי די ידוע, פגש את ארתור סאליבן והחלה השותפות הידועה ביניהם שנמשכה כעשרים שנה.

בכל הזדמנות אני מספר שאת ההצלחה שהייתה למחזות של גילברט וסאליבן אפשר להשוות רק להצלחה של הביטלס, ולזה כדאי להוסיף שבמקרה של גילברט וסאליבן מדובר גם בסאטירה, כלומר מדובר ביצירה שמלכתחילה טבעי שיהיו לה מתנגדים.

השניים האלה יצרו יחד 14 מחזות, שהיו הגשר בין האופרות למחזות המוזיקליים.

מאחר שהזכרתי שגילברט היה גם מאייר וקריקטוריסט, אביא כאן כמה איורים שלו מתוך שישה מחזות ידועים, שעד היום מציגים אותם (בעיקר באנגליה כמובן):

מתוך המיקדו:

מתוך פינאפור:

מתוך בית דין של מושבעים:

מתוך הפירטים מפנזאנס:

מתוך אנשי המשמר:

מתוך הגונדוליירים:

אבל זה יהיה לא הגון מצידי להמשיך בלי להציג בפניכם עוד מישהו, שלעניין שלנו שידון בהמשך היה חשוב אולי יותר מהשניים, ושמו ריצ'רד דוילי קארט, 1844-1901.

דוילי קארט היה אחד האישים המשפיעים ביותר בתרבות של לונדון בסוף המאה ה-19. כאן הוא בקריקטורה מהתקופה:

הוא היה מוזיקאי, איש תיאטרון, מלונאי, איש עסקים ומפיק על. הוא זה שחיבר בין גילברט וסאליבן, והוא זה שהקים את תיאטרון סבוי כדי להציג בו את המחזות שלהם.

כשהסבוי נפתח ב-1881 הוא היה התיאטרון המפואר ביותר באירופה והראשון שהואר באור חשמל. "אל תדאגו", נכתב בתוכנייה, "יש לנו גם נרות".

והנה הסבוי כפי שהוא כיום:

באותה הזדמנות הקים דוילי קארט גם מלון בשם סבוי, שהפך לשם דבר, ועד היום הוא אחד המלונות היוקרתיים באנגליה.

ההצגה הראשונה שהוצגה בתיאטרון החדש הייתה פיישנס. למרות שפירוש המילה הוא אמנם "סבלנות" אין טעם לתרגם כך את השם שכן זהו שמה של אחת מגיבורות המחזה.

מכיוון שהמחזה היה פרודיה על מה שנקרא אז "התנועה האסתטית" באנגליה, הנה כמה מילים על התנועה:

הרקע לצמיחת התנועה האסתטית הוא המהפכה התעשייתית, שאופיינה בשימוש בחומרים "מודרניים" ובעיצוב פונקציונאלי ותעשייתי. תוסיפו לזה את המוסרנות והצניעות של התקופה הוויקטוריאנית, אלה הביאו כמה אמנים ואנשי רוח, חלקם יוצאי האחווה הפרה-רפאליטית, לדגול במה שהם קראו "אמנות לשם אמנות". הם הביאו לחזית כלים ובדים צבעוניים, חלקם הגיעו מהמזרח הרחוק. מרכז התנועה היה בגלריה גרובנר, מאחר שגם היסוד הסנובי לא היה חסר שם (סליחה על הקיצור החצוף).

התנועה הזאת והדמויות שהובילו אותה היו נושא מצוין לסאטירה, בעיקר בפאנץ'.

הנה שתי קריקטורות מהפאנץ' בנושא הזה:

הטקסט:  שיא האקסקלוסיביות האסתטית

אימא: מי אלה הילדים יוצאי הדופן האלה?

אפי: הם משפחת קימבאו-בראון, אימא. הם אסתטים, את מבינה.

אימא: אני מניחה כך… את מכירה אותם?

אפי: אוי, אימא, לא. הם מאוד אקסקלוסיבים. הם מוציאם לשון אם אנחנו רק מעיזים להסתכל עליהם.

וזאת קריקטורה שעוסקת בקנקן התה, שהפך לאחד סמלים של התנועה האסתטית:

הטקסט:

החתן: הוא ממש מושלם, האין זאת?

הכלה: נכון, אלג'רנון! אני מקווה שנוכל לעמוד בציפיות שלו.

וכאן נכנסים לתמונה גילברט וסאליבן ודוילי קארט שלא מפספסים שום הזדמנות להביא סאטירה שהקהל יאהב ויזדהה איתה (לכן קשה לכנות את גילברט, עם כל הכישרון העצום שלו, סאטיריקן לוחם) והם מעלים את פיישנס.

כשהם מחליטים להעלות את ההצגה זה לאחר שהיו כבר בלונדון כמה מחזות ששמו ללעג את האסתציזם, ואחרי שהקריקטוריסט הנפלא מקס בירבום טען שהאסתטיקנים כבר לא באופנה.

ב-23 באפריל 1881 נערכה הבכורה, אירוע חשוב, שכן כפי שכבר הבנתם, הוא ציין את פתיחת תיאטרון הסבוי.

הנה כמה מילים על פיישנס, בשילוב כמה איורים של גילברט למחזה:

גיבור המחזה הוא המשורר בנטהורן, שקבוצת נשים שמאוהבות בו מפגינה מול הטירה שלו.

מישהו מפיצה שמועה שבנטהורן מאוהב בחלבנית ששמה פיישנס. בנטהורן מספר שהאסתציזם שלו הוא זיוף. הוא מציע נישואים לפיישנס, אבל היא מסרבת, ואז מופיע עוד משורר מהתנועה, ארצ'יבלד גרובנור.

פיישנס וארצ'יבלד מכריזים שהם מאוהבים, אך מיד מבינים שבעצם מאחר שארצ'יבלד הוא מושלם, אם פיישנס תאהב אותו זה יהיה מעשה אנוכי, ולכן אין זו אהבה אמיתית, והם נאלצים להיפרד.

בנטהורן שבור הלב מהסירוב של פיישנס מציע את עצמו ל"מכירה פומבית" למי מהנשים שתתרום יותר לצדקה. פיישנס מתערבת בתהליך ומציעה להקריב את עצמה, בחוסר אנוכיות, לאהוב את בנטהורן. להקת הנשים המעריצות פונות להתאהב בגרובנור.

במערכה השנייה יש עימות בין שני המשוררים, ובעקבות העימות נפרד גרובנור מהדמות של הסלבריטאי היפהפה והופך ל"אדם רגיל", וככזה הוא יכול כעת להתחתן עם פיישנס.

כל שאר הנשים מתחתנות גם הן לקראת סוף המחזה, ורק בנטהורן נשאר לבד.

המחזה מסתיים בשיר "אף אחת אינה כלתו של בנטהורן".

לכם ולי, שאנחנו לא חלק מהתקופה הוויקטוריאנית, הסיפור נשמע קצת טיפשי. אבל הקהל הלונדוני אהב אותו מאוד, מה גם שאת בנטהורן גילם לא אחר מאשר ג'ורג' גרוסמית:

הנה הוא בקריקטורה של מקס בירבום:

לא נראה לי שהתעלפתם למשמע השם הזה, אבל בימיו הוא היה שחקן נערץ וגם מחבר של אחד הספרים ההומוריסטיים המצליחים של התקופה:

הספר הזה אמנם יצא לאור כ-11 שנים אחרי הבכורה של פיישנס, אבל הוא היה הצלחה עצומה (יום אחד אעלה פוסט על הספר הזה).

מכל מקום, ליהוקו של גרוסמית לתפקיד הראשי הבטיחה הצלחה.

אז למי התכוון גילברט כשעיצב את דמותו של בנטהורן?

היום יגיד לכם כל מי שמתעניין בגילברט וסאליבן שמדובר באוסקר ויילד. אבל גילברט טען שאז, כשכתב את הליבריט, ויילד לא היה עדיין סמל התנועה האסתטית, וגילברט עשה מעין שילוב של דנטה גבריאל רוזטי עם הסופר סווינבורן ועם הצייר ויסלר.

אבל כשהמחזה עלה, ויילד כבר היה ויילד, ואי אפשר היה להתעלם מזה, וגם אי אפשר היה להתעלם מכך שגם בתיאור של גרובנר היה הרבה מאוסקר ויילד. גם ויילד עצמו לא היה יכול להתעלם, והוא כתב לגרוסמית את המכתב הבא:

הביוגרף של ויילד, ריצ'רד אלמן, לא מספר לנו אם אכן ראה ויילד את המחזה ואיך הגיב, אבל הוא מתאר לנו פגישה בין ויילד לגילברט. הנה התיאור בתרגומה של עדי גינצבורג-הירש:

ואז החליט דוילי קארט לקחת את ההצגה לאמריקה.

אבל הוא היה מודע לכך שבאמריקה לא מכירים כל כך את התנועה האסתטית, והעלה את הרעיון להביא לאמריקה גם את אוסקר ויילד לחמישים ערבי קריאה והרצאות. "זה יעזור גם לך וגם לנו", אמר דוילי קארט. לאחר משא ומתן הסכים ויילד, וב-2 בינואר 1882 הוא הגיע לניו יורק.

בהרצאת הפתיחה שלו בניו יורק, כבר אחרי שפיישנס הוצגה פעמים רבות, אמר אוסקר ויילד:

"הקשבתם למוזיקה המקסימה של מר סאליבן ולסאטירה המחוכמת של גילברט 300 לילות, ואני בטוח שאם הקדשתם כל כך הרבה זמן לסאטירה זה לא מוגזם לבקש מכם להאזין לאמת במשך ערב אחד".

במשך עשרה חדשים הוא העביר שם 125 הרצאות. הנה קריקטורה נפלאה של מקס בירבום:

ערב אחד כשביקר ויילד באחת ההצגות עלה על הבמה מי ששיחק את בנטהורן. כל הקהל הסתובב והביט על אוסקר ויילד. ויילד חייך ואמר: "זאת אחת המחמאות שהבינוניות מעניקה לאלה שאינם בינוניים".

כמו במקרים רבים, היריבות הזאת אכן עזרה לשני הצדדים.

*

ויילד הפך לידוען באמריקה. אם רוצים להגזים קצת אפשר להגיד ששם באמריקה הוא היה בתקופה ההיא מפורסם יותר מאשר באנגליה. רוב היצירה שלו עדיין לא נכתבה והוצגה, והעולם הכיר בעיקר את תמונתו של דוריאן גריי.

כשחזר ויילד עטור התהילה לאנגליה, הוא התחתן.

את השאר אשאיר למה שאתם יודעים. רק מזכיר שסבוי, המלון שקארט הקים, הוזכר הרבה במשפט המפורסם של אוסקר ויילד. ויילד ובן זוגו בוזי בילו שם הרבה, ובמשפט היו עדויות רבות על מה שהם עשו שם וגם על זה שקונסטנס, אשתו של ויילד, הייתה מגיעה לסבוי לחפש אותו.

משפטו ומותו של אוסקר ויילד היו בעצם גם סופה של התנועה האסטתית.

וכעת נחזור לגילברט.

הנה הוא כאן בלוח הזיכרון שהוצב לזכרו ליד התמזה באמבנקמנט:

גילברט היה ידוע כיוצר קשה וקשוח, שלא השאיר הרבה מקום לשותפים ולשחקנים. הוא היה מגיע לחזרות כדי לוודא שאף שחקן לא משנה לו את הטקסט. למרות ההצלחות המסחררות, היחסים עם סאליבן היו מתוחים. סאליבן לא תמיד אהב את הנושאים, וגם טען שגילברט חוזר על עצמו, אבל  דוילי קארט הצליח לשמר את הקשר ביניהם, שהביא להם המון כסף.

ב-1890, במהלך הצגת הגונדוליירים, פרץ סכסוך בין גילברט לדוילי קארט סביב תשלום על איזה שטיח, וזה הביא לפרידה הראשונה, ורק ההצלחה והכסף שזרם השיבה את השותפות על כנה.

השותפות המופלאה באה לקיצה בשנת 1900 עם מותו של סאליבן, ממש באותה השנה שאוסקר ויילד מת בפריז, שנה אחת לפני שהסתיים מה שמכנים העידן הוויקטוריאני.

הנה המצבה הנפלאה לזכרו של סאליבן בגני ויקטוריה, ליד הסבוי: