בין הצילום לקו – לפעמים תמצאו שם הומור

במקרים רבים תמצאו את ההומור בֵּין –

בין קווים למילים בקריקטורות;

בין סגנון לסגנון;

בין צחוק לרצינות,

וגם בין צילום לקו.

החיבור הזה בין צילום לבין טיפול ציורי (קו או כתמי צבע) התאפשר כמובן רק ביום בו "הומצא" הצילום.

לצילום הייתה השפעה על האמנות הפלסטית.

הדא-דא והסוריאליזם לימדו אותנו לחבר דברים ויזואליים שב"מציאות" בדרך כלל אינם מתחברים, ועל ידי כך להפוך אותם למשהו חדש, מעורר מחשבה, ואם תרצו – סוריאליסטי. בשלב הזה נכנס למילון האמנות המושג "רדי מייד".

לכן זה לא מפתיע שאחד הראשונים שחיבר צילום עם אלמנטים ציוריים היה מאן ריי. והיצירה הזאת היא אולי אחת הראשונות שבהן התחברו יסודות צילומיים עם יסודות ציוריים:

היו עוד אמנים, בעיקר כאלה שסווגו כסוריאליסטים, שחיברו בין צילומים לרישום או ציור, כולל במה שמכונה קולאז'. ברוב המקרים זה לא נועד כדי להשיג הומור.

האמן הבא שאציג הוא ארנולף ריינר, שנולד ב-1929.

ריינר נחשב אמנם בתחילת דרכו לסוריאליסט, ומאוחר יותר היו שטענו שהוא "אאוטסיידר", בעיקר בגלל שנהג לקשקש על יצירות אמנות ועל צילומים. הרבה אפשר לכתוב על ריינר, על כך שעשה ניסויים לצייר בהשפעת סמים וגם על המוזיאון שנושא את שמו בבאדן. אבל כאן אני מזכיר אותו בגלל העבודות האלה:

גם אם אפשר לזהות שמץ של הומור מכוון בפער בין הצילום הרציני של פניו של ריינר לבין הרישום הפרוע. ריינר לא היה קריקטוריסט, ועדיין החיבור הזה ביו קו לצילום לא נעשה כאקט של הומור. ומכאן נעבור לחלוץ המיוחד של הקריקטורה המודרנית – סול סטיינברג.

סטיינברג חיבר בין המציאות לרישום בכך שצייר בדרך כלל על הפרטים במציאות: אמבטיה, כיסא, ארון וכד', ואז צילם אותם:

הצילומים האלה הם אבני יסוד בקריקטורה המודרנית. סטיינברג, שפרץ דרכים רבות במה שמכונה ההומור החזותי, הראה גם כאן את הדרך לאמנים רבים. כמו למשל אלפרד גשייט:

את גשייט הזכרתי לפני שבוע ברשומה הזאת.

גם את האהבה של סטיינברג למסכות מצוירות אפשר לצרף להומור שנמצא בין הצילום לקו:

גם לתשובה האירופית לסטיינברג – כך אני מכנה את היוצר הנפלא אנדרה פרנסואה – היו עבודות שבהן חיבר בין צילומים או חפצים לציור.

פרנסואה עשה זאת בעיקר עם שעונים:

ועוד יוצר גאוני, שהשפעתו על עולם הקריקטורה היא אין-סופית, הוא כמובן טומי אונגרר.

בשונה מסטיינברג ומפרנסואה, שאת החיבור שהם עשו בין הצילום (המציאות) לקו אפשר לכנות אורגני או טבעי, אונגרר ניצל את הדמיון החזותי שלו באופן מפתיע:

כמה מהעבודות שלו בתחום הזה רוכזו בספר Weltschmerz:

הזיהוי של חפץ יום-יומי כמשהו אחר מזכיר את הקלות הבלתי נסבלת שיש לפעמים במשחקי מילים.

מאיירים רבים, כמו המאייר הסיני שאנגהאי טנגו, הפכו נעל לפרצוף:

וכאן הוא הופך בקבוק לתת מקלע:

אבל איכות הקו של טנגו לא דומה לאיכות הקו של אונגרר.

מעניין שדווקא נעליים עובדות על הדמיון החזותי של מאיירים.

בעולם הפרסום היה מקובל מאוד לשלב את החפץ, בדרך כלל זה שעומד למכירה, עם רישום.

חברת הגומי "פירלי" ידועה בפרסומות היצירתיות שלה. למפעל נעלי הבית שלה, Pirelli Footwear, הם שכרו בעבר את המאייר האנגלי הנודע מייקל פורמן (בקרוב אעלה רשימה עליו).

והנה מה שהוא הצליח לעשות מנעלי הבית של פירלי:

גם לחבייר פרס, מאייר ואמן מושגי שחי בספרד, יש פרשנות ויזואלית מעניינת לחפצים:

אלא שהרישום שלו הוא בנאלי, ואין בו איכות של קריקטוריסט גדול.

גם על הקריקטוריסט הצ'כי קריסטיאן מנסה אפשר להגיד דברים דומים:

אבל אצלו תחום העיסוקים שלו מעניין יותר מהקריקטורות שלו. מנסה הוא יליד פראג עם שורשים אפריקאיים, שלמד בארצות הברית ואז למד מדעים בברלין. בגיל 16 זכה בתחרות ריקוד באמסטרדם. ב-2018 שר באירוויזיון עם נציגת צ'כיה. הוא משחק גם בסרטים וחי בלונדון.

אם הוא היה יודע גם לרשום, האיור הזה היה יכול להיות נפלא:

מכל האמנים שמחפשים בחפץ רגיל משמעויות חזותיות שונות, כריסטוף נימן הוא המעניין ביותר (פרט לאונגרר כמובן).

אם תשאלו אותי, גם הרישום של נימן לא מבריק, אבל הוא משתלב די טוב עם החפץ, והעיקר – הדמיון שלו מפתיע, כמו במסרק הזה:

שבעיניי הוא רעיון מבריק דווקא בגלל העיוות בפרספקטיבה.

וגם באלה:

רבים עשו מפירות פרצופים (וזאת הזדמנות לספר שגם אני עובד עכשיו על ספר ילדים שמבוסס על פירות וחפצים שהפכו לפרצופים). אבל דווקא האצבע בפה של התפוח  אצל נימן יש בה מקוריות רבה:

עוד דרך מעניינת של חיבור בין המציאות לקו אפשר להכיר דרך עבודותיו של בן היינה, שמעיד על עצמו שהוא אוטודידקט בציור ובמוזיקה.

הוא מאייר על פיסת נייר קטע מהנוף שאותו הוא מתכוון לצלם ואז מצלם את אותו הנוף עם יד שמחזיקה את הפתק במקום הנכון:

ואם אתם חושבים שהוא מוסיף את היד עם הפתק המצויר רק כשיש לו צילום דו ממדי, הוא יכעס עליכם מאוד…

סוג של ניאו סוריאליזם או אולי סתם גימיק.

לסיום אציג שני ישראלים שמשחקים בשילוב של צילום וקו.

האחת היא שירה ברזילי, מעצבת ומאיירת אופנה בוגרת שנקר, שבעבודות שלה היא מרבה לחבר בין צילומים לקווים:

והאחרון, שנמצא על גבול היוצרים שמחברים בין צילום או חפץ לבין קו וטכניקות ציוריות, אבל אני שמח להזכיר אותו בכל הזדמנות, הוא חברי חנוך פיבן.

חנוך מאייר מצוין ומקורי, שיודע להעניק לחפצים משמעות שונה מזו הרגילה (בעיקר של חלק פנים אבל לא רק), והוא עושה שימוש בקווים או ביסודות ציוריים רק כדי להשלים את האיור או הדיוקן שהוא מבצע בעזרת החפצים האלה: