ציורי הדוד רמוס

לא כל מה שמצליח בעולם מצליח גם אצלנו בישראל.

את הסיפור על התינוק שהיה עשוי מזפת שהארנב נדבק אליו הכרתי עוד מילדותי, כשהוא הודפס ב"דבר לילדים". אבל רק בשנת 1983 איירתי לספריית מרגנית את עטיפת הספר הזה:

בספר הזה רוכזו סיפורי הדוד רמוס בתרגומו של אוריאל אופק האגדי, ואז גיליתי שתינוק הזפת שייך לסיפורי הדוד רמוס.

באחרית הדבר מספר אוריאל איך נכתבו הסיפורים. הנה קטע הפתיחה:

באחרית אחרית הדבר נדרש אוריאל לעניין התרגום:

וכאן אולי נמצא ההסבר לשאלה למה סיפורי הדוד רמוס לא היו הצלחה גדולה בארץ, למרות שבאמריקה ובאירופה (בעיקר בארצות דוברות אנגלית) הם נחשבים עד היום לקלאסיקה מבוקשת, והייתה להם השפעה עצומה על ספרי הילדים, ובעיקר על מי שכתבו סיפורים על חיות, כמו ביאטריקס פוטר, שהייתה צעירה ב-18 שנה מג'ואל צ'נדלר האריס, יוצרו של הדוד רמוס.

פוטר אפילו איירה כמה מסיפורי הדוד רמוס:

גם מארק טוויין, שהיה מבוגר מהאריס ב-13 שנה, העריך מאוד את הניב המיוחד שבו נכתבו הסיפורים. אפילו המשוררים עזרא פאונד וט.ס. אליוט התכתבו ביניהם בהשראת הדוד רמוס וכינו את עצמם "האח ארנב" ו"פוסום הקשיש". בין שמות הסופרים שהחוקרים טוענים שהושפעו מהדוד רמוס, תוכלו למצוא גם את רודיארד קיפלינג, אניד בלייטון, אנתוני ברג'ס, ג'יימס ג'ויס וויליאם פוקנר. אבל כל זה לא השפיע על הקהל בישראל, שפה ושם באופן מינורי זכה לכמה תרגומים והופעות:

גם באקדמיה לא מרבים היום לעסוק בהאריס ובדוד רמוס, למרות שבזמנו הוא נחשב לבעל דעות מתקדמות בדרום ארצות הברית בכל מה שקשור לזכויות השחורים. אבל מנקודת המבט של ימינו, הדעות שהביע גם במאמרים נחשבות לפטרנליסטיות.

הנה כמה מילים על האיש שכתב את סיפורי הדוד רמוס:

ג'ואל צ'נדלר האריס, שכונה ג'ו האריס, היה סופר ועיתונאי אמריקאי ממוצא אירי. היה לו שיער אדום לוהט, שהפך לסמל המסחרי שלו. הוא גדל כבן לאם יחידה, מכיוון שאביו, שמעולם לא נישא לאמו, נטש אותה זמן קצר לאחר שג'ואל נולד. העובדה שהיה ילד "לא חוקי" ליוותה אותו כל חייו הלא ארוכים (1908-1848).

בזיכרונותיו הוא מספר שאמו עבדה כתופרת כדי לפרנס את עצמה ואותו. היא הייתה קוראת נלהבת והנחילה לג'ואל הקטן את אהבת הספר והקריאה.

כשהיה בן 14 עזב את בית הספר והתחיל לעבוד. תחילה עבד כמדפיס בעיתון ולאט לאט גם ככותב.

הוא בילה ימים ארוכים במגורי העבדים בג'ורג'יה, שם הוא שמע והתחיל לאסוף אגדות אפרו-אמריקאיות, שלימים הפכו לסיפורי הדוד רמוס.

ב-3 ביולי 1908 מת האריס בגיל 59 מסיבוכים בכבד כתוצאה מאלכוהוליזם.

זה ממש קצה המזלג. עוד פרטים תוכלו למצוא ברשת. הרשומה הזאת עוסקת בעיקר במאיירים של סיפורי הדוד רמוס, והיו רבים כאלה. מהם בחרתי את העיקריים.

הראשון שאציג הוא מאייר, צייר ומעצב גרפי, ושמו א.ב. פרוסט (1928-1851).

פרוסט נחשב לאחד מחלוצי האיור באמריקה. הוא נולד בפנסילבניה. בשנת 1877 נסע ללונדון, ממש בתקופה שנקראת "תור הזהב של האיור האנגלי", והצליח כבר שם כשאייר כמה ספרים, ביניהם של דיקנס. לאחר מכן חזר לפילדלפיה והמשיך ללמוד ציור, ואז, כשהכיר את האריס, הפך למאייר של הדוד רמוס.

אפשר לומר שפרוסט קבע את דמויותיהם העיקריות של סיפורי הדוד רמוס, בעיקר של הארנב והשועל.

אותם הוא צייר ברוח התקופה – מצד אחד עם אנטומיה מדויקת, ומצד שני – וגם זה ברוח האיור האנגלי של אותה תקופה – שניהם הולכים על שתיים ולבושים בלבוש אנושי מלא. שימו לב שהשועל הולך בדרך כלל על שתיים ולבוש לגמרי, אבל כשהוא הופך ל"סוס רכיבה", כשהארנב רוכב עליו עם אוכף ורסן, הוא פתאום לגמרי שועל רגיל, בלי בגדים.

מעניין שזה לא הפריע לקוראים.

וכמובן יש כמה גיבורים כמו הפֶּרֶס (ציפור), הצב או הצפרדע שאותם לא נהגו להלביש:

גם הפרה בסיפור שבו הארנב מתעלל בה ומצליח לחלוב אותה, נראית פרה רגילה לגמרי.

מעניין שלקוראים זה לא הפריע שבאותו איור שני בעלי החיים מטופלים באופן שונה…

הציור הזה למשל, מהסיפור המבול ומה שקרה בו, נראה כאילו נלקח מספר על חיות בית:

הנה עוד עטיפת הספר של פרוסט ועוד שני איורים שלו:

ועוד משהו על פרוסט: בזיכרונותיו הוא סיפר שהושפע מאוד מהצילומים של אדוארד מייבריג' ולמד בעזרתם את התנועה של בעלי החיים.

אכן, לגילויים של מייבריג' על התנועה של בני אדם ובעלי חיים הייתה השפעה עצומה על המאיירים של התקופה.

עוד גרסה של סיפורי הדוד רמוס שהצליחה מאוד הייתה של צמד מאיירים בריטים, רנה בול (1942-1872) והארי ראונטרי (1950-1878). הגרסה שלהם הייתה צבעונית מאוד, שכן הספר שלהם יצא לאור בשנת 1915, כאשר הדפוס הצבעוני כבר היה נוכח בספרים, והאיורים שלהם הדגישו עוד יותר את הלבוש של הגיבורים.

אני מודה שאין לי מושג איך שני מאיירים עבדו יחד על ספר אחד.

ולארנב, אלוף התעלולים, הוסיפו גם סיגר שממש התאים לו.

בול, יליד אירלנד, למד בצרפת אצל קראן דאש, הקריקטוריסט הידוע, הפך לצייר עיתונות שכיסה את מלחמת הבורים ונפצע שם. הוא נחשב לקריקטוריסט חשוב בזמנו.

ראונטרי, יליד ניו זילנד, הגיע ללונדון בגיל 23, הצליח מאוד כמאייר, והגרסה שלו ל"אליס" מודפסת עד היום. הוא אייר בין השאר לארתור קונאן דויל ולפ.ג'. וודהאוס.

ומכאן לגרסה של מיילו וינטר (1956-1888).

וינטר היה מאייר אמריקאי, שהושפע מאוד מארתור רקהאם, בעיקר באהבתו לגווני החום. באיורים שלו הוא הדגיש גם את המְסַפֵּר ואת הילד:

שם, בתיאורי המְסַפֵּר והילד, אין כמעט יסוד קריקטורי כפי שיש בגוף הספר ובתיאור החיות:

גרסה נוספת של רמוס היא של מאייר אנגלי בשם ג'פרי ויליאם באקהאוס (1978-1903) נפוצה עד היום ונמצאת גם בספרייה שלי.

בקהאוס, שאהב מאוד חיות, שמר בגרסה שלו על ענייני הלבוש וההאנשה ממש כמו פרוסט. הוא היה בעל יכולת טכנית טובה, שבאה לידי ביטוי בסוג של ריאליזם, שאם תשאלו אותי פוגמת קצת באיכות האיורים המוקפדים שלו.

גם המאייר הבא, ג'.מ. קונדה מתחילת המאה ה-20, שמר על הרוח של פרוסט:

קונדה היה במיטבו באיורי השחור-לבן וברוח ההומוריסטית-פסיכולוגית שהכניס באיורים.

תראו איזה סנוב השועל שלו:

הוא הלביש אפילו את הפֶּרֶס.

ג'רי פינקני (1939 – 2021) – מאייר אמריקאי בן זמננו, שאהוב מאוד על מי שאהב את נורמן רוקוול – הוא אשף צבעי מים שמקפיד בפרטים. בשונה ממאיירים רבים שאיירו את סיפורי הדוד רמוס הוא משקיע מאמץ רב לא רק בגיבורים אלא גם ברקע ובסביבה.

ייתכן שבעתיד אעלה רשומה שעוסקת במאיירים שאוהבים לספק לנו פרטים על הרקע והסביבה.