ביאטריקס פוטר  – מאיירת אוהבת חיות?

"אני לא יודעת מה לכתוב לך. אז אספר לך על הארנבים הקטנים".

כך כתבה ביאטריקס פוטר בת ה-20 לנואל בן ה-12, בנה של מי שהייתה האומנת שלה.

הנה שני דפים מהמכתב:

כך נולד הספר סיפורו של פיטר רביט.

כמו במקרים רבים, אף מוציא לאור לא רצה להוציא את זה כספר, וביאטריקס עצמה מימנה הוצאה של 250 עותקים.

מאוחר יותר זה יצא בהוצאת וורן ושות' (אחד המו"לים שסירבו להוציא את הספר, ולימים הפך להיות הארוס שלה). והשאר, כמו שנהוג להגיד, היסטוריה של הצלחה ענקית.

אנחנו כאן בישראל היינו אבן שואבת להמון ספרי ילדים מכל התרבויות, ובמיוחד מהתרבות האנגלית. אימצנו את דיקנס; אימצנו את גוליבר; אימצנו את אליס, את הרוח בערבי הנחל (קצת באיחור…), את שלושה בסירה אחת, את פו הדוב ואת דוקטור דוליטל. רק את ביאטריקס פוטר לא הצלחנו לאהוב. למרות שהיו תרגומים לעברית, אפילו כמה שעשה אברהם יבין המצוין. ויש שיגידו שהשאלה היא לא למה ביאטריקס פוטר לא הצליחה בארץ? אלא למה היא כל כך מצליחה עד היום באנגליה?

לי אין תשובה. וגם התשובה ש"היא יותר מדי אנגליה או בריטית בשבילנו" איננה מספקת לדעתי.

כדרכי אני לא מביא כאן דברים שתמצאו ברשת ולמי שרוצה להכיר את פוטר, ודווקא בעברית, אני ממליץ לקרוא רשימה שכתבה אילנה גרף במגזין אימגו. אולי בעזרתה אפשר לגבש דעה על כתביה ועל השאלה  מדוע בישראל לא גילו בה עניין.

פוטר נולדה בלונדון בשנת 1866 ומתה ב-1943. כאן היא בצילום שצילם אביה כשהייתה בת 46:

מבין הכותבים והמאיירים של ספרים לילדים במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, ביאטריקס פוטר היא דמות חידתית במיוחד שמשלבת יסודות קיצוניים באישיות שלה וגם ביצירה שלה.

האישה שהספרים שלה נראים כמו סמל הילדות, לא הייתה אישה חמה, והאהבה שלה לילדים, שבגללה התחילה לכתוב, הייתה מוגבלת לבודדים. לה עצמה לא היו ילדים.

האימא של היצורים הקטנים והחמודים הייתה אשת עסקים קשוחה ועניינית. האהבה ליצורים הקטנים, שהייתה בחזית היצירה שלה, לא הפריעה לה לבשל כמה מהם כשרצתה את השלד שלהם בשביל המחקר שלה.

הילדה החולנית שלא הלכה לבית ספר תיארה ביומן שלה את הבדידות הנוראה. הרבה צילומים מהילדות שלה שרדו מכיוון שאביה היה צלם חובב.

הנה ביאטריקס בעוד צילומים של אביה:

וכאן היא עם אמה. שתיהן היו דוגמניות קבועות של רופרט, הצלם החובב:

כאן היא עם אביה, שצילם סלפי במצלמה עם השהייה:

הנה עוד צילום שאביה צילם. כאן היא בת 16:

הסיפורים שלה – שהודפסו בפורמט קטן כדי שיתאימו לילדים עם ציורים על גבול הקיטש – מכילים פרטים אכזריים (אם אתם לא זוכרים, אבא של פיטר רביט סיים את חייו כפשטידה, וגם גורלו של פיטר כמעט היה כזה).

הילדה הבודדה, שלדבריה לא הייתה יכולה להפסיק לכתוב על כל דבר שראתה, גדלה להיות אישה שלא הבינה למה היא כותבת כל כך הרבה ולמה כל כך הרבה אנשים קונים את זה וקוראים את זה.

והפרט האחרון שבגללו כתבתי את הרשומה הזאת הוא ההבדל העצום בין האיורים שלה שהודפסו בספרים לבין הסקיצות והרישומים המקוריים שלה, שאין בהם שמץ של קיטש או מתיקות ילדית.

יותר מזה, בגלל שהיא כמעט לא למדה ציור באופן שיטתי, ברישומים החופשיים שלה אין אחידות. לא מבחינת הסגנון ואפילו לא מבחינת הכלים שבהם ציירה.

שימו לב לשני האיורים האלה:

הדבר הראשון שעולה בדעתי כשאני רואה את שני האיורים האלה זה מול זה הוא שככל שהקו שלה פחות בטוח והחלטי, כך מתבלט יותר הכישרון שלה.

האדם היחיד בילדותה שביאטריקס הייתה קרובה אליו היה אחיה.

אחיה ברטראם, שהיה צעיר ממנה, היה שותף שלה בחקר החיות וגם בציור. לביאטריקס היה ברור שברטראם היה הרבה יותר מוכשר ממנה לציור, והוא אכן גדל להיות צייר, אבל היום כמעט שאין מכירים עבודות שלו.

הנה רישום שלו שביאטריקס הייתה אכולת קנאה כשראתה אותו:

למרות שפוטר זלזלה קצת ביכולות של עצמה, היא שמרה כמעט כל פתק עליו כתבה וציירה. אין אף מאייר מהתקופה ההיא שאפשר להכיר גם דרך השרבוטים כמו את פוטר.

כשאני אומר "מהתקופה ההיא" הכוונה דור אחד אחרי שלושת הגדולים – קייט גרינאווי, וולטר קריין ורנדולף קלדקוט.

קלדקוט היה אהוב עליה מאוד ובבית הוריה היו רבים מאיוריו שחלקם היו תלויים על הקירות, ופוטר האובססיבית בילתה ימים רבים בהעתקה ובלימוד האיורים שלו. היא גם העתיקה פרטים מהציורים של הפרה-רפאליטים.

מהדור שלה ידועים בעיקר המאייר ארתור רקהאם (צעיר ממנה בשנה):

והית רובינסון (צעיר ממנה בשלוש שנים):

והנה גם לסלי ברוק:

ברוק היה קשור להצלחה שלה, ולכך אקדיש את הרשומה הבאה.

ובינתיים כאן נעסוק בסקיצות וברישומים של פוטר, בעיקר באלו שצוירו בדיו שחור או בעיפרון.

כשהוצאת וורן ושות' הסכימו להוציא לאור את פיטר רביט, פוטר רצתה שהספר יהיה בשחור-לבן אבל הם התעקשו שהאיורים יהיו בצבע.

כשהייתה בת 11 ביאטריקס ציירה את הרישום הזה באחת החופשות המשפחתיות:

גם את רישומי העכברים האלה היא ציירה כשהייתה בת 11:

היא אהבה במיוחד לצייר ארנבים.

הנה כפולה מהמהדורה הפרטית של פיטר רביט, מהדורה שהטקסט היה בכתב יד:

"ואז גברת רביט לקחה סל".

ואכן הדגש ברישום הוא על הסל. איזה רישום נפלא.

עוד רישום עיפרון מצוין שלא נכנס לספר הוא זה:

הוא נועד להיות בספר החייט מגלוסטר אבל וורן לא רצה אותו.

בשנת 1902, במכתב שכתבה לנורמן וורן, המו"ל שהיה גם הארוס שלה, היא הציעה רישום כסקיצה לעטיפה לספר נאטקין הסנאי:

הנה עוד סקיצה לספר הזה:

תענוג לראות איזה חופש היא הרשתה לעצמה.

הנה עוד רישום מצוין של ארנבים. הפעם זאת סקיצה לספר המשך של פיטר רביט, על בן דודו בנג'מין:

הסקיצה הבאה היא לסיפור הפשטידה ופטי-פן. הדוכסית שואלת: "האם הפשטידה עשויה מעכבר?"

באיורים הגמורים בספר חסר החן של ההיסוס.

הנה סקיצות לסיפור על גברת מופט, ויש שם הערה שהחתולה כעת רזה יותר:

והנה האיור הגמור:

הנה הצפרדע מהספר ג'רמי הדייג:

והנה האיור הגמור:

פוטר לימדה את עצמה לצייר בצבעי מים.

הנה ציור כזה, שמאוחר יותר הפך להיות רקע לאיור:

והנה האיור לסיפור ג'ינג'ר ופיקלס:

בשנת 1913, כשפוטר הייתה בת 47, היא נישאה לווילי הייליס.

הצילום הזה נעשה גם הוא על ידי אביה, יום לפני החתונה.

רופרט אביה מת שבעה חודשים מאוחר יותר.

הנה צילום מאותה שנה של פוטר וקֶפּ, כלב הקולי האהוב שלה:

ברשומה הבאה אספר גם על החזירים שציירה וגם על המאייר ליאונרד לסלי ברוק, גם הוא מאייר חזירים ידוע.