לאן נעלם עמוס

בארכיון שלי אני שומר דפים מעיתונים שבהם יש איורים שלי.

לאחרונה מצאתי את הדף הזה:

מדובר ברשימה של עמוס קינן בידיעות אחרונות מתאריך 9.6.1981.

ברשימה כותב קינן על שני גיבורי תרבות מתקופתו – דן בן אמוץ ואפרים קישון. השניים האלה נחשבו לחשובים שבכותבי ההומור והסאטירה בזמנם. אבל אם אתם שואלים אותי (דעתי הפרטית כמובן), הסאטיריקן הטוב של התקופה היה דווקא עמוס קינן.

למען השקיפות: את אפרים קישון ודן בן אמוץ הכרתי; את עמוס קינן מעולם לא פגשתי.

בשנת 1986 כשיצא הספר הראשון של "דבר אחר" שלחתי אותו לעמוס קינן עם הקדשה מחמיאה. עמוס קינן לא טרח להשיב.

בחרתי להביא לכם את הרשימה משנת 1981, שבה מנתח עמוס קינן באופן חד וחכם את דרכם של שני ההומוריסטים.

ביקשתי מענת פוֹקס להקליד את כל הרשימה, למען נוחות הקריאה. תודה, ענת!

האיור הזה:

התפרסם אז ברשימה.

את האיורים שבין הפרקים הכנתי במיוחד לפוסט הזה.

אני מזכיר שבעת כתיבת הרשימה גם דן בן אמוץ וגם אפרים קישון היו בין החיים.

הראשון נעלם ארבינקא. יום אחד קם והלך ולא השאיר כתובת. אחר כך נעלם שולטהייס, אחר כך נעלם סאלח שבתי. אחר כך נעלם הג'ינג'י ונעלמו כולם, ואחר כך נעלם גם אפרים בעצמו. נכון אומנם שאפרים שלנו לא נעלם לנהר גוזן ומדי, ויש לי אפילו כתובת בציריך, אבל הוא בכל זאת נעלם.

כך, באחד האמשים הללו, ומבלי שאיש טרח לגמוז אותו, גמז אפרים את עצמו, פחות או יותר. מה זאת אומרת פחות או יותר. אז ככה. לא שהוא הפסיק לכתוב לנו לחלוטין, לא ולא. לפעמים, מאיזשהו מטוס החוצה את האוקיינוס מחוף אל חוף, הוא מספר משהו שעשוי לעניין חוצי אוקיאנוסים מחוף אל חוף. אבל מה שהיה לו לומר לנו, כלומר, לעם היושב בציון, כלומר לעם שהוא חשב שהוא העם היושב בציון, נגמר לו.

המקרה של אפרים קישון הוא מקרה שחוקר תולדות העתיד יצטרך לעסוק בו. הבה נאמר כבר שאחד הנושאים שהחוקר יצטרך לתת עליו את דעתו הינו: האם המציאות יצרה את הספרות, או האם זה בדיוק להפך והספרות היא היוצרת את המציאות. יכול להיות גם שאפרים הוא דוגמה למצב שבו אין ספרות וגם אין מציאות. ולכן אף אחת מהשתיים אינה יוצרת את רעותה הטובה ממנה.

ההימור של בן אמוץ

דן בן אמוץ הגיע לארץ ישראל כמה וכמה שנים טובות לפני אפרים. דן בן אמוץ השליך את בגדי הגלות שלו לאש עוד בערב הראשון. הוא הימר על ארץ ישראל.

כמו מהמר טוב, הוא הלך עד הסוף. הוא טבל את רגליו בים התיכון של ספינות המעפילים, שר שירים על אפר מדורות, דהר בחולצה פרועה בשדות הארץ ובכבישיה ולמד לייצג את ארץ ישראל כמו שרק נציג יודע לייצג. נציג, דרך אגב, הוא אדם שלומד איך לייצג מה, ויודע ללמוד כל מה שאפשר ללמוד חוץ ממה שאי אפשר ללמוד. ומה שאי אפשר ללמוד, ממילא אינו בר-ייצוג.

דן, כמו מהמר טוב, כאמור, הלך עד הסוף. הוא אפילו למד איך להיוולד אחורנית. הוא למד את שירי הילדים ואת פטפוט התינוקות, הוא למד איך סבא וסבתא היו מספרים לו מעשיות מזמן הטורקים, אילו היו לו סבא וסבתא שראו את הטורקים. למי שמסתכל על חיינו ועל חוויתנו בעין בלתי מזוינת – וזיונים כידוע זה לא הכול – דן בן אמוץ היה הביטוי, אם לא ההתגלמות של ארץ ישראל.

קשה לקבוע בוודאות אם היה זה הוא שהמציא את הנוסטלגיה, אבל מה שבטוח הוא שהאיש למד את המקצוע כאילו המציא אותו. ילקוט הכזבים הוא אוסף של הומור דהוי, שהתאים מאין כמותו למציאות דהויה, שרצתה לזכור את עצמה כאשר הייתה צעירה ויפה – אבל כבר לא ידעה איך זה נראה ואיך זה נשמע. שום אדם סנילי אינו מצליח להיזכר איזה זאטוט נהדר הוא היה, ואולי זאת אחת מהגדרותיה של הסניליות.

ההימור של אפרים

וכך, בעוד בן אמוץ מחליק החלקה נוסטלגית אחרונה על קרקע הנשמטת מתחת לרגליו, הופיע אפרים קישון.

תולדות התרבות רצופות בהופעות כפויות טובה שכאלו. לאחר כל גל בא עוד גל ושוטף את הגל שהיה לפניו. עלייה שנייה שוטפת את הראשונה, וזה המקרה הטוב. בדרך כלל גל של ברברים-כובשים מוחֶה מתחת השמיים את הברברים הכובשים שבאו לפניו. מדבריות האדם וישימון התרבות יוצרים מדי פעם התפרצות חדשה, הבולעת את זו שלפניה. וכך, יום אחד, נחתה ספינתו של אפרים קישון בחופי מולדתו.

הנער אפרים היה נער חד מבט ובעל חושים חריפים. במבט ראשון, מאופק עד אופק, הבחין שהנוסטלגיה למה שהתרחש כאן בטרם בואו, אינה סחורה בשבילו. עד שהוא ילמד איך שרו הילדים בזמן הטורקים יבואו אולי הסינים. לא משתלם.

אפרים הימר על ההווה.

איזה מין הווה זה היה

ההווה שעליו נחת אפרים קישון היה של עלייה גדולה ושל שילומים גדולים.

חלוקת העבודה בין העלייה לבין השילומים הייתה פשוטה מאוד: העולים הם ההצדקה לשילומים.

כלומר, כדי לקלוט את העלייה צריך כסף.

כסף לא רק של שילומים, גם של מגביות, גם של מלגות וגם של בונדס. חידוש מימי קישון, מימי העלייה הגדולה והשילומים הגדולים.

הבעייה עם כסף היא שכסף בדרך כלל נדבק לכסף. ופירושו של דבר הוא שהכסף שנועד לקלוט את העולים הלך ישר לאלה שהיו אמורים לקלוט את העולים. וזה מה שקרוי בלשון המפיקים: "כל ההכנסות קודש לכיסוי ההוצאות".

וכך, כל עיירת עולים שהוקמה בחאראת-אל-טנקה (ביטוי בן אמוצי) סיפקה כסף לארבינקא לבנות לו קומה שנייה וכל מעברה שטופת גשם ומלח וחמסינים הביאה את המכונית הראשונה לפקיד ששוטט בסמטאות המעברה וחילק שם עבודה.

קישון הסתכל ימינה, הסתכל שמאלה וגמר אומר בליבו שארץ ישראל של היום היא ארצו של ארבינקא מצד אחד ושל סאלח שבתי מצד שני. הוא הבין מייד שהבעיות הקיומיות של האדם הישראלי החדש אינן שונות מבעיית היהודי הגלותי ושהפלמ"חניק המחפש את המחר בעצם מחפש את האתמול.

בעיותיו של הפלמ"חניק המחפש את האתמול, בימיו של קישון, היו: החותנת, מס הכנסה, איפה משיגים אינסטלטור, למה הג'ינג'י לא מגיע עם המפתח.

בעייתו של סאלח שבתי הייתה שאיש לא שמע עליו; הוא כל כך רחוק ממשרדי הסוכנות. אבל יש לו עדיין כמה גרושים כדי לקנות עיתון ערב. קישון, כמו הרבה גאונים לפניו, ידע היטב ששתיים ועוד שתיים הן ארבע. וכך הוא התחיל לכתוב, עם עין אחת אל סאלח ועין אחת אל ארבינקא.

גדולתו של קישון

קישון הוא סופר יותר גדול מדן בן אמוץ, פילוסוף יותר גדול וכמובן מהמר הרבה יותר מזהיר.

אם דן ידע ללמד את הזאטוטים איך אבא שלהם היה מדבר, קישון יודע ללמד את האבות איך הזאטוטים שלהם ידברו.

קישון לימד את הבורגנים הזעירים החדשים להגיד שאמש גמזו אותם בפוקר. קישון לא למד אמש ולא למד גימוז מאיש לפניו. בניגוד לדן בן אמוץ שלמד עברית, קישון יצר עברית. את העברית של קישון למדו, דיברו, שיחקו על הבמה ועל המסך וחיו אותה, עד שהאלמנט של קישון נגמר. זה לקח זמן לא קטן.

קישון לימד להקה צברית צעירה בשם להקת הנח"ל איך לדבר עברית צברית ומדוע. העובדה שהעברית הצברית של קישון הייתה כולה המצאה שלו לא הפריעה לאיש. כאשר הנח"ל נהפך ללהקה הקרויה "בצל ירוק" לימד אותה קישון, שבבית אביו לא היה כל וכלל בצל ירוק, איך לדבר על בצל ירוק. חיים טופול, צבר אומלל שנולד בתקופת בין השמשות שבין דן בן אמוץ לאפרים קישון, לא ידע אפילו מהי שפת אימו. היו לו שתי אפשרויות: או לדבר כמו שדן אומר שצריך, או לדבר כמו שאפרים אומר שצריך. חיים בחר באפרים.

אבל קישון עוד יותר גדול ממה שנדמה. קישון לימד לא רק את השחקנים איך לדבר. הוא לימד גם את הדמויות שאותן מגלמים השחקנים – מה להיות איך ולמה ואיך לדבר ועל מה ומדוע.

סאלח שבתי לא ידע לדבר עד שקישון לא אמר לו.

וזוהי הסיבה מדוע הסרט סאלח שבתי השיג שיא עולמי: ראו אותו 200 אחוז של האוכלוסייה. כלומר על כל בן אדם מבוגר שהולך לקולנוע ראו שני אנשים את הסרט. ופירושו של דבר הוא שסאלח שבתי, עם כל החמולה שלו, הלכו פעם, פעמיים, שלוש פעמים לראות את הסרט על עצמם, כדי לראות איך הם, מה הם, מדוע הם ולדעת איך הם מדברים.

לזכותו של קישון צריך לומר שהוא לא ראה את סאלח שבתי מימיו, אפילו לא מרחוק. אחרת היה יודע שאפילו אין שם שכזה וגם לא ייתכן.

שקיעתו ונפילתו של קישון

אני יודע שגיבון כתב ספר כזה על רומי. אבל השם טוב כי המקרה דומה. שקיעתו ונפילתו של קישון דומות לאלה של האימפריה הרומית.

קודם כל קרה משהו לאויב: בעוד אנו מפתיעים אותו ללא הרף מ-1948 ועד 1967, הנה קם הוא להפתיענו ביום כיפור 1973.

שנית: סאלח שבתי התעורר מתרדמה עמוקה והתחיל לדבר את העברית של עצמו.

של עצמו: לא של בן אמוץ, לא של אפרים.

סאלח שבתי אמר אשכרה דאווין, חנטריש, מסטול, ואז שני החנטרישים של העבר הקרוב נעשו מסטולים ולא ידעו כלל היכן הם.

חוץ מזה, ארבינקא נכנס לבית הסוהר בעוון מעילה וסאלח שבתי נעשה ראש עיר.

חוץ מזה, סאלח שבתי הפסיק להיות פועל דחק ונהיה קבלן, מפני שהערבים באו לעבוד במקומו.

קישון, שהוא ציוני משחר נעוריו, לא היה מסוגל להיות ביטוי לאהבת המולדת ולאהבת העבודה של הפועל הערבי. הוא נשבר.

קישון נשאר ללא אלמנט.

מה פירוש המילה אלמנט? פירושה היא: קהל הקוראים הטבעי שלך בארצך הטבעית האורגנית שלך.

קהל הקוראים של קישון נעלם מארץ ישראל.

מה עושים אז

דן בן אמוץ, גבר מזדקן, פנה באורח טבעי אל הנוער המאונן, במקרה של צרה וחירום כל אחד פונה אל השורשים האמיתיים שלו.

קישון, אלמלא הייתה ציונות ואלמלא היה ציוני, היה נעשה כיום סופר מכובד בתוך התרבות האוסטרו הונגרית גרמנית.

דן, שהוא סופר פחות גדול מקישון, פשוט החליף את הצדי"ק של הציונות באות אחרת, אם גם בתוך אותו אלף בית. קישון חזר אל השורשים: כמו הרצל, אשר בבאזל הקים את מדינת היהודים, חזר לציריך.

היום הוא סופר גרמני – מה שהוא היה בעצם כל הזמן וגם צריך היה להיות. הוא הימר על תופעה חולפת ונכשל – אך חזר בו כי היה לו לאן. לדן אין לאן לחזור בו.

סאלח שבתי, ארבינקא, הג'ינג'י והחותנת ומס הכנסה וכמובן שולטהייס, הינם גיבורים של ספרות גרמנית שנעקרה לשנים מספר מעל אדמתה בגלל השואה, ועכשיו חזרה אל כור מחצבתה.

אם לקישון יהיה זמן – וזמן כפי הנראה יהיה לו – ואם יש לו כישרון – וכישרון יש לו – הוא עוד עתיד ללמד את הדורות הבאים של גרמניה איך לדבר גרמנית חדישה, נכונה ומעודכנת, כשם שלימד את הדור הקודם בארץ ישראל, הדור שבין בן אמוץ לאפרים, איך לדבר עברית שהייתה מעודכנת ועבר זמנה, בטל קורבנה וגם היא וגם האלמנט שלה כבר אינם.

***