אריה נבון. צלם – הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון
האיורים של עלילות מיקי מהו, שצייר אריה נבון לטקסט של שלונסקי, חלחלו אליי, ויחד עם האיורים של נחום גוטמן הפכו אותי למאייר עוד לפני גיל חמש עשרה וחצי, הגיל שבו התחלתי ללמוד בבצלאל.
עד היום כשאני רואה את האיור הזה הוא גורם לי אושר והתרגשות:
את אריה נבון לא היכרתי, ובכל זאת הוא היה אחד המורים שלי. פגשתי בו פעם או פעמיים בפתיחות של תערוכותיו של יוסל ברגנר חברנו המשותף. באחת הפגישות האלה שאלתי אותו מה הוא היה כותב על כרטיס הביקור שלו – קריקטוריסט, מאייר, צייר או צייר תפאורות?
אריה ענה: "צייר".
התרומה שלו בכל התחומים שציינתי הייתה עצומה. אבל דווקא במדינה שהדת השולטת בה היא הנוסטלגיה, את אנשי התרבות החשובים לא מרבים לזכור.
ברשומות שלי אני מנסה להזכיר מדי פעם את מי שאני מכנה אותם "המורים שלי" וכאשר גיליתי שלחברי הקרוב ג'יי לביא יש קשר משפחתי עם דוד נבון, בנו של אריה נבון, ביקשתי מג'יי שיקשר אותי עם דוד ושמחתי שדוד וגם בתו הסכימו לכתוב לי זיכרונות על אריה נבון.
פרופסור דוד נבון הוא מדען בעל שם עולמי שזכה בפרס ישראל לפסיכולוגיה בשנת 1992. אגב, גם אביו אריה זכה בפרס ישראל, אבל לא לאמנות ולא על מפעל חיים אלא לעיצוב תפאורות.
לפני שאציג את דבריו של דוד כפי שנשלחו אליי, אציג שני קטעים מהספר הזה – אוטוביוגרפיה במילים וברישומים של אריה:
הקטע הראשון הוא על יוסל ואודרי ברגנר, שהם הקשר העקיף שלי לאריה נבון:
הקטע השני הוא על בנו דוד:
והנה הטקסט של דוד נבון ושל בתו תמר ובין הדברים שילבתי איורים מהספר עלילות מיקי מהו, שאין להם כמובן קשר לדברים:
כמה מזיכרונותיי על אבי, אריה נבון (קליגמן במקור)
המשפחה התיישבה תחילה לתל אביב, אז התגוררה בשכנות למשפחת שלח (הלפרין). זכורה לי תקרית שאבי סיפר עליה, במסגרתה הוא ואחד מילדי משפחת שלח יידו אבנים זה על זה, כמעין משחק או דרך ליצור תקשורת בין ילדים, ובסופה, למרבה הצער, נשבר חלון. לימים התברר שהילד, ששמו היה אוריאל, גדל להיות המשורר, איש הרוח ומנהיג קבוצת הכנענים – יונתן רטוש.
חיים סיים את לימודיו בבצלאל ועבד כגרפיקאי. זאב היה למורה לציור. שמואל היה לאיש רוח ולפזמונאי (חיבר למשל את המזמור ארצה עלינו). שמאי היה היחיד שלא עסק באמנות או במקצועות הרוח, אלא עבד במלונאות, אולם יש לציין שבנו דניאל היה לרקדן ולכוריאוגרף ואף השתתף בילדותו בתסכיתי פינת הילד יחד עם רבקה מיכאלי.
האח הצעיר ביותר מבין החמישה, אריה, נטה אף הוא לציור ולרישום. הוא נסע ללמוד באקדמיה לציור בחוץ לארץ, ואף שירת במלחמת העצמאות בתור צייר צבאי (אני בספק אם תפקיד כזה קיים היום…). לימים הוא החל לעבוד כקריקטוריסט בעתון "דבר", אותו ערך אז ברל כצנלסון.
אבי השקיע רבות בעבודתו ובילה שעות רבות בחדר העבודה בביתנו. זכור לי שאמי, אטה, הייתה צריכה להזכיר לו שהגיעה שעת ארוחת הערב. "אריה, השעה 19:00, צריך לאכול", כך נהגה לומר.
הוא היה חלק אינטגרלי מהבוהמה התל האביבית של שנות ה-40-50, כך שאנשי רוח רבים פקדו את ביתנו. במיוחד זכורים לי הציירים יוסל ואודרי ברגנר, עימם קשרו אבי ואמי ידידות עמוקה, והביקורים בביתם בצפת במהלך שלוש השנים שחיו שם. גם שמואל בונים היה חבר קרוב וקולגה. זכור לי האופן החברי בו תיאר בונים את עבודתו של אבי בפתיחת תערוכה בתפן באוקטובר 1993, בהתייחסו לכך שבעת שהיה אבי נוטר בקיבוץ מעברות לפני הקמת המדינה, היה מסתובב ברחבי הקיבוץ עם נייר ועיפרון ומצייר/רושם את הסביבה באמצעות הקו הקל והייחודי שאפיין אותו. גם אנשי רוח שאינם קשורים בהכרח לתיאטרון או לציור נמנו עם חבר מכריו של אבי: זכור לי שנסעתי עם אבי ואימי לירושלים לאחר שחרורה ב-1967 ופגשנו בעיר העתיקה במשורר והסופר הכנעני בנימין תמוז בעת שאכל כנאפה להנאתו. בילינו רבות כמשפחה בכפר האמנים עין הוד, בעיקר במהלך חודשי הקיץ, שם אבי עבד ולימד ואילו אני עבדתי כשוליית מחלק החלב, שהיה הצייר מנשה קדישמן.
בערך באותו גיל לקח אותי אבי לאחורי הקלעים של הצגה בתיאטרון. המשתתפים היו ילדים שהיו גדולים ממני במספר שנים. בזמן שאבי היה עסוק, הסתובבתי לבד כדי לבחון את השטח. אז שם לב לנוכחותי ילד כבן 12. הוא שאל אותי בתמיהה ובכעס: "ילד, מה אתה עושה כאן?" עניתי במבוכה שאבי עובד בתיאטרון. לימים התברר לי שהילד היה לא אחר מאשר אריק איינשטיין.
*
כמה מזיכרונותיה של תמר, בתי הבכורה, על סבה, אריה נבון
בחדר עבודה שבבית היה מוצב הארון השחור. שם הייתה שקית נייר עם סוכריות. הריח של סבא היה ריח של פייפ. עד היום יש לי את קופסת הטבק מהעץ והריח של סבא שמור בה. אני גם זוכרת את ארון הספרים של סבא, עם המון ספרי אמנות שאהבתי לעיין בהם, ובעיקר את הספרים עם התלבושות התקופתיות.
בבית בעין הוד היו תלויות שתי מסכות גדולות מאנטיגונה. הן תמיד קצת הפחידו אותי. ובכלל בבית בעין הוד היה איזה קסם שהתאים לסיפורי האגדות של סבא.
*
אני מודה מקרב לב לדוד ולתמר וגם לג'יי לביא שקישר בינינו.
בקרוב אעלה רשומה ובה אפרט את הגיוון הנפלא בעשייתו של הצייר, הקריקטוריסט, המאייר וצייר התפאורות, שהשפיע על יוצרים רבים – וביניהם כותב רשומה זאת.
תודה לדוד ולתמר ותודה רבה לך