כשנעלם העשן הפסקנו לצייר רכבות

הפעם הראשונה שנסעתי ברכבת הייתה כשהייתי בן 13. עלינו בתחנת חדרה מזרח, שהייתה ליד גן שמואל.

הורי אומנם הגיעו לארץ הרבה לפני הטראומה האיומה של השואה, אבל המילה רכבת עדיין הייתה קשה לעיכול.

התחנה הזאת לא פועלת כבר מאז 1968.

הפעם השנייה הייתה אחרי שנתיים, כשנסעתי לירושלים עם אבא שלי, מאותה תחנה, כדי להירשם ללימודים בבצלאל.

מאז הרכבת היא חלק מהניידות בחיי, גם בארץ ובעיקר בחו"ל.

באנגליה, המקום שבו הומצאה הרכבת, ששינתה את העולם, גיליתי את הציור הנפלא הזה של טרנר, שמוצג בנשיונל גלרי:

שם הציור: גשם, קיטור ומהירות – מסילת הרכבת המערבית הגדולה, והוא צויר בשנת 1844.

הסיבה שאהבתי את הציור הייתה כנראה שהוא אומנם ציור הרכבת הראשון בהיסטוריה, אבל דווקא בו כמעט שלא רואים רכבת.

לפני שבועות אחדים, כשעברתי על רישומים שלי משנות ה-60, מצאתי את הרישום הזה:

אני חושב שאת הקטר הזה מצאתי אז בעיתון הרוסי "אוגוניוק". בצילום לא היה לו עשן, ואני הוספתי עשן בציור כדי שהקטר יהפוך לסיגר… כי איך אפשר קטר בלי עשן?

ממש באותו שבוע, לגמרי במקרה, שלח לי יאיר גרבוז צילומים של שני ציורים שלו שצייר באותו שבוע:

התחלתי לחשוב על המוני הרכבות שאיירתי ועל המקום שיש לרכבת באומנות ובאיור, והגעתי למסקנה שמעולם לא הייתה איזו המצאה טכנולוגית, חשובה ככל שתהיה, ששינתה את חייהם של רבים, שאמנים רבים התאהבו בה – לא מכבש הדפוס, לא המכונית וגם לא המטוס ואפילו לא האוניות.

את כל אחת מההמצאות האלה אפשר למצוא כמובן ברישומים ובציורים, אבל לרכבת יש מקום מיוחד. מה מצאו הציירים ברכבת מלבד ההיבט הרומנטי – התחנות שבהן נפרדים האוהבים, מהן יוצאים החיילים למלחמה שאולי לא יחזרו ממנה ושם מתרחשות דרמות רומנטיות, כמו אלה שהונצחו בפסל הזה בתחנה סנט. פנקראס:

או באיור הזה של המאיירת האנגליה אנג'לה בארט, אותו הצגתי לא מזמן כאן:

אבל מלבד העניין החברתי שהרכבת הביאה לחיינו, יש גם אספקט צורני שהרכבת סיפקה לנו, והוא החיבור בין הפרספקטיבה לעשן.

אסכם את זה בכמה קווים:

גם החיבור בין העשן, שהוא משהו חסר צורה מוגדרת, לרכבת ובעיקר לקטר, שהוא גוף טכני מוגדר, זה משהו שמאיירים וציירים נהנו לעסוק בו.

תראו את שני האיורים הנפלאים של ארנסט שפארד מהספר הרוח בערבי הנחל:

בעיניי הם מהאיורים היפים שנעשו במאה ה-20.

ומכיוון שהעשן הוא חסר גבולות ולפעמים מכסה חלקים מהרכבת, כשאני רואה איור כזה…

בו המאייר ממש מגביל את העשן, זה נותן לנו שוב מחשבות על ההבדלים בין הציור לאיור.

מאייר יצייר ענן ועשן ככה:

כשצייר מצייר ככה, הוא עושה מחווה או פרודיה על איור.

אגב, אם תוסיפו לעשן ולקטר גם קצת שלג אז בכלל יש לנו אירוע דרמטי:

הנה כמה רכבות ועשן:

ולפני שאראה עוד כמה רכבות של אמנים ומאיירים, אציג כמה רכבות שלי. אף פעם לא הצטיינתי באיורים שיש בהם יסוד טכנולוגי, וגם הרכבות שלי הן מסוגננות מאוד, כמו הרכבת בספר הזה, שבו הרכבת היא בעצם מטאפורה:

הנה כמה איורים מהספר הזה:

הנה רכבת מהספר שני יהודים נוסעים ברכבת:

גם בספר הזה יש כמובן רכבת:

למשל:

את הספר הבא כתב ידידי יעקב שביט, הספר שעוסק בספרי ילדים אהובים הוא על תולעת ספרים, שיעקב וגם אני עשינו ממנה מעין רכבת:

לאחרונה הוצאת עם עובד הוציאה את הספר שוב והחליפה בחוצפתה את האיורים שלי…

יש לי גם איור של רכבת לסיפור הגברת עם הכלבלב, שבו ציירתי רכבת די ריאליסטית (בטח העתקתי מאיזה ציור):

עוד ספר שעיצבתי הוא הספר הזה:

מדובר באנתולוגיה שערכה נירה הראל על ספרות ילדים קלאסית, עבורה ביקשתי ממאיירים שונים להכין איורים. אז הנה איור נשכח של דודו גבע לאמיל והתאומים, עוד הזדמנות להזכיר את דודו גבע ואת מקומו באיור ספרי הילדים:

והנה איור של אורה איתן:

ושל דוש:

ולפני שאעבור לרכבות של מאיירים וציירים גדולים, עוד הרהור על רכבת.

בספר הזה אין רכבות:

אבל הרעיונות שיש בו עלו לי בראש בנסיעותיי ברכבת, כולל בנסיעות לחיפה, כשלימדתי ב"ויצ"ו". אבל כשהבנתי שנסיעה ברכבת עוזרת לי להתרכז ולחשוב על רעיונות, עשיתי כמה נסיעות לנהרייה ובחזרה לתל אביב רק כדי למצוא רעיונות לספר הזה.

וזה מביא אותי לסצנות של פנים הרכבת. וכאן אביא רק ציור נפלא אחד, של צייר שבמשך השנים צבר מעריצים רבים. מדובר באדוארד הופר האמריקאי. הנה פנים קרון רכבת שלו, ציור משנת 1965:

אחרי שהראיתי בפתיחה את הציור הנפלא של טרנר, אי אפשר שלא להתייחס לסדרה בת 12 הציורים של קלוד מונה. התרגלנו לכנות אותו "צייר של חבצלות המים", אבל מן הראוי לכנות אותו "צייר של תחנות רכבת", שכן הסדרה "תחנת סן לזר" הייתה הסדרה הראשונה שלו, עוד לפני שצייר חבצלות מים. הנה שני ציורים מתוכה:

הוא צייר את הסדרה ב-1877, זמן קצר לאחר שחזר מאנגליה, וללא ספק ראה שם את הציור של טרנר.

ולמי שאוהב את ראול דופי (ואני ביניהם) אזכיר שגם הוא אהב לצייר רכבות. הנה ציור משנת 1935:

ואני מניח שהייתי מקבל נזיפה מכמה מהקוראים אם לא הייתי מראה גם את זה:

מגריט גם הוא כמובן מאוהב בעשן, אבל שימו לב שלמרות שחלק גדול של הקטר, כולל הארובה, כבר מחוץ לאח, העשן עדיין כלוא בתוך האח.

ואחרי שהבאתי כמה עבודות אמנות מוכרות, אציג אמן אמריקאי פחות מוכר (בעבר כבר כתבתי עליו), אבל עבור אוהבי רכבות, ובעיקר למי שמתעניין באמנות אמריקאית, הוא בהחלט ציון דרך.

שמו טד רוז (Ted Rose). הוא נולד באותה שנה כמוני (1940), אבל מת ב-2002.

הוא התחיל את דרכו האמנותית כצלם, ולמרות שהקריירה שלו כצייר אקטיבי ארכה רק כעשרים שנה, הוא השאיר אחריו כאלף עבודות, חלקן הגדול ציורים של רכבות:

ואי אפשר גם בלי רכבת אחת לפחות של סול סטיינברג:

ואחת של סירל:

חיפשתי רכבות מעניינות של אמנים ישראלים, ולהפתעתי דווקא אצל נחום גוטמן לא מצאתי רכבות.

אבל זאת הזדמנות להזכיר ציירת מצוינת שאולי קצת נשכחה – ציונה תג'ר.

הנה רכבת שלה:

היום היא נכללת במה שמכנים "אסכולת ארץ ישראל", ומכל חברי האסכולה הזאת, שעליה נמנים ישראל פלדי, ראובן רובין ונחום גוטמן, היא היחידה שנולדה בארץ.

וכעת לרכבות בספרי ילדים.

יש כמובן המון אבל מפאת אורך הרשימה, אדבר רק על קומץ.

האחד הוא ילדי המסילה של אדית נסביט. הנה כמה עטיפות של הספר הזה מתוך השפע העצום בכל העולם:

 

נסביט, שהביוגרפיה שלה שווה רשומה נפרדת שאולי תהיה בקרוב (בעיקר בגלל הטענה שהספר ילדי המסילה הוא גנוב), די מוכרת לקוראי העברית. הספרים החשובים שלה תורגמו לעברית. פרט לילדי המסילה תורגמו גם מחפשי האוצר, הקמע, הטירה הקסומה וחמישה ילדים וזהו. אבל אני מודה שאף אחד מהם לא העניק לי את הקסם של ילדי המסילה, שדווקא בו אין יסודות על-טבעיים. אני מודה שאני מאוהב בספר הזה.

יש לי זיכרון נפלא מההצגה של ילדי המסילה, שעלתה בתחנת רכבת בלונדון:

על הספר הבא, שלצערי לא תורגם לעברית, אני ממליץ בחום. בעבר כתבתי עליו כאן, והנה קטע מהפוסט ההוא:

כשהתחלתי לחפש ספרים של ברנינגהם, גיליתי שיש בספרייה שלי עוד ספר שלו, שבעיני רבים מהחוקרים נחשב לאחד הספרים החשובים שלו, וכוונתי לספר הזה:

אולי בגלל שלא זיהיתי את גדולתו של ברנינגהם, לא בחנתי עד אז את הספר הזה, ורק כשהתעמקתי בו גיליתי שהספר הזה מגשים חלום שלי, שעליו אני מדבר הרבה וכתבתי גם לא מעט – והוא: לאייר ספר ילדים שבו יהיו איורים בטכניקות שונות ואפילו בסגנונות שונים.

הספר הזה יצא לאור ב-1989 (כלומר לפני 36 שנה). ברנינגהם כתב ואייר אותו בהזמנה של חברת רכבות מיפן, שרצתה ספר אקולוגי שמדבר על בעלי חיים בסכנת הכחדה.

הסיפור הוא על ילד שנרדם וחולם שהוא וכלב הצעצוע שלו (שכעת הוא מהנדס רכבות) נוסעים ברכבת קיטור, משחקים משחקים ואוספים חיות שנמצאות בסכנת הכחדה.

אולי בגלל שהספר מוזמן ולא היה צריך לעמוד בתנאים של אנשי שיווק, ברנינגהם צייר כפולות נפלאות כאלה:

ואיורים שונים זה מזה.

ובעיקר גיוון נפלא בדרך שבה הוא מאייר רכבות:

הזכרתי פעם את שמו של המאייר הרוסי ממוצא יהודי ניסון שיפרין (Nisson Shifrin), שאייר גם ספרי ילדים באידיש.

הספר הזה, מה אהיה, הוא ספר ילדים של המשורר ולדימיר מאיאקובסקי:

ספר שבו הילד חושב מה יהיה כשיהיה גדול, ויש בו איורים יפים של רכבות של שיפרין:

הספר האחרון שאציג הפעם הוא ספר יפני:

מי שכתב ואייר אותו הוא שיגאו נישימורה (Shigeo Nishimura), דמות מוכרת ביפן, יליד 1947. הספר נקרא רכבת הלילה והוא מתאר נסיעה של משפחה ברכבת. ברוב הכפולות מצייר נישימורה בפרטי פרטים את מעשיהם של כל הנוסעים, כך שרוב האיורים מתארים פנים של קרונות רכבת:

הספר אהוב מאוד ביפן.

אני מניח שיהיו קוראים שישאלו: "איך אפשר לכתוב על רכבות בלי להזכיר את "הקטר" של יוליאן טובים?"

אז לא שכחתי אותו, ובקרוב אעלה רשומה על טובים ועל הקטר.

לפני סיום, רכבת של ולטר טרייר, מתוך הספר עצרת החיות של אריך קסטנר:

ולסיום: נראה לכם שמונה היה מצייר את הרכבת הזאת היום, כשאין עשן?