הנזל וגרטל – ממתקים למאיירים

האחים גרים כתבו, אספו ועיבדו כ-200 סיפורים.

כל אחד מאיתנו, אם יתבקש למנות, יזכור בדרך כלל ארבע עד שש אגדות, וייתכן שיכלול בתשובתו גם אגדה או שתיים שלא נכתבה או עובדה בידי האחים גרים.

היום מספרים את האגדות בעיקר בספרים וסרטים המיועדים לילדים. אבל אם תבדקו, תראו שיש מעט מאוד ילדים באגדות האלה.

הסיפור שבו ילדים הם הגיבורים העיקריים, ואולי הסיפור היחיד שבו הילדים שנקלעים לצרות ומתגברים עליהן ברוח התושייה שלהם, ללא עזרת מבוגרים, הוא הסיפור על הנזל וגרטל, שבארץ גוירו לעמי ותמי.

הרבה פסיכולוגיה נשפכה לתוך הסיפור הזה, עד כדי כך שמישהו קבע, היה זה ברונו בטלהיים נדמה לי, שבית הממתקים של המכשפה מסמל את גופה של האם שמאכילה את התינוק… אני, כמו שאתם בטח זוכרים, זקוק אולי לפסיכולוג שיסביר למה אני מתרחק מפסיכולוגיה וממעט להביא ברשומות שלי הסברים פסיכולוגיים. בשבילי בית הממתקים הוא מבנה שנעשה בשביל מאיירים. ודווקא המאייר הנפלא טוני רוס, שכתב ואייר גרסה משלו להנזל וגרטל, החליט לא להתרכז כל כך בחומרי הבנייה, הממתקים, ובחר להדגיש את הגדר. לפי רוס, הילדים הובלו על ידי איזה ינשוף לבית, שהיה בנוי כמו עוגה, עם גג דמוי גלידה וגדר שעשויה מעוגיות ג'ינג'ר ברד:

בהמשך ארחיב על הגרסה של טוני רוס. אבל לפני כן כמה פרטים על הסיפור, על המכשפה ובעיקר על הבית שלה.

הנה 11 בתי ממתקים ללא ציון שמות המאיירים:

כשראה אור הסיפור במקור, בשנת 1812, היה מדובר בשני הורים שבגלל קשיי כלכלה שלחו את הילדים ליער. כמה שנים אחר כך, ב-1840, כשיצאה מהדורה הרביעית, הפכו האחים את האימא הביולוגית לאימא חורגת, ומאותו רגע יש בסיפור שתי דמויות נשיות רעות, גם האימא וגם המכשפה.

מבחינת המאייר, האימא החורגת יכולה להיות רעה למשעי. אבל בעניין המכשפה יש בעיה, כי היא מקבלת אותם יפה וביום הראשון אפילו מפנקת אותם, כך שאי אפשר לצייר אותה ממש מרשעת ברגע שהיא פוגשת את הילדים, כזאת שהקורא שונא אותה מהרגע הראשון.

תראו איך מצייר טוני רוס את האימא החורגת:

ואיך נראית אצלו המכשפה ביום הראשון, כשהיא עדיין נחמדה:

רוס פשוט מצייר אותה ממש בדמות מכשפה, אבל מעניק לה חיוך גדול.

עוד מעט אציג גרסאות אחרות.

הנה ארבעה מאיירים שאיירו את הסיפור עם ההדגשות שלהם.

הראשון הוא ריכארד שולץ (1939-1860). לשולץ חשוב להראות את הלבטים של ההורים לפני ההחלטה הגורלית:

הילדים אצלו הם כבר ממש נערים. תראו את הרישום בו נראית גרטל:

הנה הסצנה של ההורים עם הילדים ביער:

הנזל מפזר חלוקי נחל, והאבא סוחב סל גדול עם מצרכים (בכל זאת צריך לדאוג לילדים…). כמעט כל המאיירים שמציירים את הסצנה הזאת נותנים לנו להבין שההורים לא ממש מתעניינים בילדים, אחרת למשל הם היו שואלים את הנזל מה הוא עושה שם.

והנה המפגש הראשון עם המכשפה:

אני ממש לא הייתי נכנס לבית עם הזמנה כזאת. נראה שגרטל חושבת כמוני, אבל שולץ מדגים לנו שהנזל ממש אמיץ…

וכעת הסיטואציה שבה בודקת המכשפה את האצבע של הנזל כדי לדעת אם כבר השמין מספיק.

אם אני הייתי צריך לצייר את זה, הייתי מחפש דרך שבה לא הייתם רואים ממש את הסצנה.

כמעט בכל האיורים אנחנו הקוראים לא מבינים איך הנזל מצליח לרמות את המכשפה, אלא אם כן היא לגמרי עיוורת.

וכעת למאיירת נוספת שאהבה לאייר את הסיפור הנורא הזה. שמה פאולי אבּנר האוסטרית (1949-1873).

הנה הסצנה עם ההורים ביער:

הדגש אצלה הוא על הנזל החכם. רואים שהאבא נושא גרזן והאימא סוחבת מצרכים (אז אולי היא אימא אמיתית ולא אימא חורגת?). והנה המפגש עם המכשפה:

כאן אנחנו רואים שהמכשפה די נחמדה עם האצבע המזמינה, וזוהי בסך הכול סצנה די שלווה.

האיור הבא הוא לסוף הסיפור, שבו הברווז (בחלק מהגרסאות הוא ברבור) מעביר את השניים את הנהר.

ואגב, אין לי מושג למה האחים גרים היו צריכים להכניס לסיפור את הברווז הזה…

כאן אצל פאולי אבּנר הנזל כבר עבר את הנהר וכעת רואים את גרטל יושבת על הברווז. אבל אתם מאמינים שהברווז הקטן הזה הצליח להעביר עליו את הנזל? אני לא.

והנה כמה פרשנויות איוריות של המאייר הגרמני פרנץ מילר מינסטר (1936-1867).

זוהי הסצנה שבה הנזל מפזר חלוקי נחל:

גם כאן, כמו ברוב האיורים של הסצנה הזאת, ההורים בכלל לא שמים לב לילדים. לעומת זאת גרטל מאד סקרנית…

והאיור הבא הוא הפגישה עם המכשפה. בסצנה הזאת הילדים עדיין עסוקים בבית הממתקים ולא רואים עדיין את המכשפה:

אנחנו הקוראים כבר רואים אותה, והיא נראית לנו סתם כמו איזו סבתא רגילה. גם בסצנה הבאה, הבדיקה של האצבע היא עדיין נראית לנו כמו זקנה גנרית:

אולי עם הדגשה של האף היהודי:

אגב, שימו לב שברוב האיורים הכלוב שבו נכלא הנזל הוא מחוץ לבית. כאן זה מודגש, והבית של מילר מיסטר ממש לא נראה כמו בית ממתקים.

המאייר הבא הוא די מקורי. שמו אלברט וייסגרבר (1878- 1915). האיורים שלו הם בשחור-לבן, אולי אפילו בחיתוכי עץ או לינול. גם הקומפוזיציות שלו מאוד מקוריות. תראו את הסצנה שבה ההורים מתלבטים בגורל הילדים. זה קורה בלילה במיטה – ללא נוכחות הילדים, כמו שראינו באיור של שולץ – ולפי האיור נראה שהרעיון הוא של האימא. האם זה מוכיח שהיא אימא חורגת?

גם אצלו בסצנה של הכניסה ליער יש רמז לכך שהאימא היא אימא חורגת, לפי החבלים שהיא נושאת, כנראה כדי לקשור את הילדים:

גם הסצנה הבאה מראה כמה וייסגרבר הוא מקורי. מדובר בסצנה שבה בודקת המכשפה את האצבע של הנזל:

שימו לב לקומפוזיציה המעניינת.

וכעת נחזור לטוני רוס ולגרסה שלו לסיפור הזה:

הנה שני האחים:

והנה הוויכוח בין האבא, שמנסה להגן על הילדים, לבין האימא החורגת:

אצל רוס רק האבא לוקח אותם ליער. בגרסה הזאת האימא החורגת שולחת אותו למשימה:

תראו את האיור המקסים הזה, שבו הנזל וגרטל מצליחים לחזור הביתה אחרי הניסיון הראשון:

שימו לב לאימא…

כשהשניים מגיעים לבית של המכשפה (ראיתם קודם את האיור עם הגדר שעשויה מהג'ינג'ר ברד), הנזל של רוס לא מוחזק בכלוב אלא נזרק למרתף מפחיד:

והנה הגרסה שלו לסצנה שבה המכשפה בודקת את האצבע של הנזל:

והנה סצנה של אירוע שלא מופיע אצל האחים גרים: אחרי שגרטל מכניסה את המכשפה לתנור, הבית מתחיל לרעוד. טוני רוס זקוק לזה כדי שמבול של אבנים יקרות ותכשיטים יעופו לכיוונם של הילדים. לאחים גרים לא היה חשוב לספר שהילדים יצאו מההרפתקה הזאת עם סיכוי למעמד כלכלי טוב, אבל טוני רוס חשב על הכול:

אצל טוני רוס החמוד גרטל היא האמיצה. באיור הזה למשל הנזל מסתתר מאחוריה. ומסתבר שזה לא כל כך פשוט לשמור על האוצר, כי לפי טוני רוס הברבור שמעביר אותם את הנהר לא עושה זאת בחינם. הוא דורש את כל האבנים הטובות והתכשיטים:

וכאשר הנזל מספר לאבא כמה עצוב שהם נאלצו לתת את כל העושר לברבור, גרטל אומרת: "חוץ מזה", ומורידה את המצנפת:

גם יותר אמיצה וגם יותר חכמה.

הבנתם שאני אוהב את טוני רוס.

והנה עוד כמה מאיירים גדולים שטיפלו בהנזל וגרטל.

הראשון הוא כמובן ארתור רקהאם:

והנה איור של המאייר הדני קיי נילסן (1957-1886):

והנה איור של וונדה גאג, המוכרת בין השאר ממיליון חתולים:

וזוהי עטיפת הספר של מוריס סנדק:

ולסיום שני איורים שלי לסיפור מחורז של אפרים סידון: