ניפגש באופק

פעם, כשהייתי מורה לרישום וחשבתי שמאוד חשוב ללמד את נושא הפרספקטיבה, הייתי מראה לתלמידים את שתי הקוביות האלה ושואל מה ההבדל ביניהן:

התשובה היא שהימנית היא הרבה יותר גדולה, ומבינים את זה מההקצרה.

קל מאוד להסביר שכל הקווים נפגשים באופק:

אבל לקובייה, למשל, צריך שלוש מערכות כאלה:

וזה כשיש רק גוף אחד.

ומה קורה כשהגופים לא נמצאים בזווית של 90 מעלות זה מזה? כמו כאן:

שלא לדבר על משהו כזה:

את כל זה עוד היה אפשר להבין אם הייתה רק "נקודת מבט" (Eye Point) אחת, אבל מכיוון שיש אין-סוף כאלה, זה מתחיל להסתבך.

את כל זה והרבה יותר הסביר לנו האיש הזה:

זהו האנס פרדמן דה פְריס, שחי בין השנים 1607-1527.

מהמעט שידוע על חייו, היו לו חיים עם הרבה נקודות מבט. הוא נולד בהולנד, אבל נדד לגרמניה וצ'כוסלובקיה. הוא התחיל את חייו המקצועיים כצייר, אבל די מהר עזב את הציור לטובת אדריכלות ועיצוב גנים. איש לא מכיר מבנים שהוא תכנן. לעומת זאת דורות של אדריכלים למדו מהספר הזה, שיצא לראשונה בשנת 1604:

חשוב לציין שהוא לא היה הראשון שקבע את חוקי הפרספקטיבה. החוקים האלה נקבעו עוד במאה ה-15 באיטליה על ידי פירו דלה פרנצ'סקה, ליאון בטיסטה אלברטי ואחרים. גם ליאונרדו דה וינצ'י עסק בחוקי הפרספקטיבה. גם דירר בגרמניה עסק הרבה בפרספקטיבה ופרדמן סיפר שהספר שלו מבוסס על הידע של דירר.

אז אם היית אדריכל במאה ה-16 ורצית לתכנן שדרה כזאת:

היית צריך ליישם את הכללים האלה:

קשה מאוד למצוא הומור בפרספקטיבות של פרדמן. בצפיפות כזאת של קווים אין מקום להומור:

ומכאן אני מדלג היישר למאה העשרים, לעוד יוצר שהוכשר כאדריכל אבל אצלו המסלול היה הפוך.

זהו סול סטיינברג, שעזב את האדריכלות לטובת ציור וקריקטורה:

אין לי ספק שסטיינברג הכיר היטב את חוקי הפרספקטיבה, וייתכן שכאשר למד אדריכלות במילנו דפדף מדי פעם בספר של פרדמן. אבל כשהוא העביר את החוקים האלה לעולם הקריקטורה ומיקם את "נקודת המבט" במקומות מוזרים, הוא הצליח לענג אותנו בציור כזה למשל:

לכל גבר או אישה מעניק סטיינברג פרספקטיבה של רחוב. איש לפניו לא עשה את זה; רק הומור שמתבסס על ידע מביא תוצאות כאלה.

היו רבים ששיחקו ב"נקודות המבט" כדי לשחק בתעתועים אופטיים. היוצרים האלה רואים במ. ק. אֶשֶר את המורה הגדול שלימד את כולם :

אחד מהם הוא המאייר היפני מיצומאסה אנוֹ, שחי בין השנים 2020-1926.

רבים מכירים אותו בזכות ספר ה-A-B-C המצוין שלו. הנה כמה אותיות משם:

אנו, שהיה בצעירותו מורה למתמטיקה, עסק הרבה באשליות אופטיות:

אם הזכרתי את התרומה של ליאונרדו דה וינצ'י לחוקי הפרספקטיבה, אז אני מפנה אתכם לספר המצוין של ראלף סטדמן על ליאונרדו:

שם הוא מביא סקיצה כזאת:

וגם את האיור הזה:

בו הוא מעביר אל בני אדם את חוקי הפרספקטיבה, שבדרך כלל מתייחסים למבנים,.

גם אני עשיתי איור שבו יש הקצרה חזקה של בני אדם:

זה הופיע בספר אין ספק אתה חולה.

ובספר הזה:

עשיתי הקצרה של שדרת עצים:

הקצרה מהסוג הזה אהובה עליי בזכות סופו של הסרט האדם השלישי:

והיא גם מושפעת מאחד האיורים האהובים עליי, איור של קיפלינג מהסיפור החתול שהלך לבדו:

ואם הזכרתי את ראלף סטדמן, ניכר שיש לו ידע עמוק בפרספקטיבה. באיורים שלו לספר הרפתקאות אליס בארץ המראה הוא מנצל יפה את לוח השחמט:

מאייר נוסף שאני מרבה לצטט הוא מירוסלאב סאסֶק הצ'כי, שכתב ספרי ילדים רבים על ערים וארצות מכל העולם.

הנה שני איורים "פרספקטיביים" שלו מהספר ניו יורק:

ועוד מאייר שמכניס הומור לתחום הפרספקטיבה הוא הקריקטוריסט הגרמני האנס גיאורג ראוך. היכולת שלו לשחק בקווים היא בלתי מוגבלת.

והנה פרספקטיבה "אנושית" שלו:

גם בספרי ילדים אפשר למצוא איורים שיוצריהם משתעשעים באופן וירטואוזי בפרספקטיבה. הנה כמה:

מאייר יפני בשם סקינו:

מאייר איטלקי בשם רוברטו אינוצ'נטי, מאייר נפלא ממש, בן גילי, וכתבתי עליו בעבר. הוא התפרסם באיורים שלו לספר פינוקיו. הנה שלושה איורים שלו, בהם הוא מראה יכולת טובה בפרספקטיבה:

ומאיירת איטלקייה, ביאטריס אלמאניה, ילידת 1973. הנה שתי עבודות שלה:

וזהו איור של פייר לה-טאן למודעת פרסומת ל"ניו יורק טיימס":

ועוד בנושא:

קריקטורה מעניינת שמצאתי ברשת:

וגם ניסיון של מישהו להראות את קווי הפרספקטיבה באחד הציורים הידועים של ואן גוך:

ולסיום, עוד כמה עבודות של סטיינברג: