כל מי שעסק בעיצוב גרפי או באיור בשנות ה-70, הכיר היטב את ז'אן מישל פולון.
זה האיש שהלך לעולמו בשנת 2005 כשהיה בן 71:
לפולון הייתה שפה חזותית כל כך מובהקת, שהיה קשה לחקות אותו. כי ברגע שציירת משהו בסגנון שלו, זה היה נראה כאילו הוא עשה את זה.
זה אולי האייקון הידוע ביותר מהשפה החזותית של פולון:
פולון היה בלגי, ובהקשר הזה אי אפשר כאן שלא להזכיר בלגי אחר שעולם האמנות חייב לו הרבה והיה מבוגר מפולון ב-36 שנה, רנה מגריט.
אין ספק שפולון, למרות שהוא לא מזכיר כמעט בדבריו ובכתביו את מגריט, היה מושפע מהעולם הסוריאליסטי של מגריט, ובעיקר מיסוד השמיים והתעופה.
כמה מילים על הביוגרפיה של פולון:
מגיל צעיר הוא רצה לצייר, אבל אביו לא חשב שזה מקצוע מכובד וכיוון אותו ללמוד אדריכלות. פולון לא התעניין כל כך באדריכלות, אבל לימים הודה שלמד ממנה הרבה. בעבודות שלו קל לראות את זה.
בשנת 1960, כשהיה בן 26, הגיע מבריסל לפריז ובילה שם, לדבריו, ארבע שנים אומללות. הוא אהב את פריז, אבל איש לא רצה את הציורים/איורים שלו. לעומת זאת, כששלח איורים שלו לארצות הברית הם נחלו שם הצלחה כמעט מיידית.
פולון סיפר שהעריץ את באסטר קיטון, אותו הוא כינה "אופטימיסט מלנכולי". בהתאם לכך הוא ראה בשנים הקשות בפריז מסלול כמעט הכרחי לפני ההצלחה הענקית שנחל.
כשאני כותב הצלחה ענקית – זה ממש ככה. בתוך זמן קצר הופיעו איורים שלו בכל המגזינים החשובים, ועולם העיצוב הכיר אין ספור פוסטרים שלו.
גם סוארז מהניו יורק טיימס שם עליו עין והכניס אותו למאגר המאיירים הגדולים שקיבץ.
אם אתם שואלים אותי, פולון לא היה ברמתם של מאיירים כמו סטדמן, הולנד, או פרנסואה, אבל היה מספיק מפורסם כדי שסוארז ייקח איורים שלו. למשל:
חברת הענק אוליבטי, שתמכה באמנות, שכרה את כישוריו והוא הכין עבורה סרט מצויר.
הוא סיים את חייו במונאקו, שמתייחסת אליו כאילו הוא לגמרי שלה.
אז מה היה מיוחד ב"שפה" שלו?
יחסית לניסיון להעביר משהו חזותי למילים, שזאת משימה קשה בדרך כלל, די קל לעשות את זה במקרה של פולון.
הוא השתמש בצבעים בהירים, בדרך כלל צבעי מים.
הוא השתמש בטכניקה שנקראת "שטריך רטוב" (כך קראנו לזה כשלמדנו אצל המורים הייקים בבצלאל), שזה בעצם מעבר של צבעים:
במקרים רבים הוא מיקם את הנושא שלו במרכז הדף, כשהרקע הוא בדרך כלל השמיים.
הוא השתמש הרבה בסימנים מוסכמים כמו חיצים
או עיניים
או ידיים.
גם דמות הגבר שיצר הפכה לאיקונית. גבר לבוש מעיל וחבוש מגבעת שמזכירה קצת את ז'אק טאטי:
הרבה לבֵנים היו אצלו.
והוא גם אהב מגבעות, כנראה בהשפעת מגריט.
אבל, וכאן אני מגיע לעיקר, בשלב מסוים הוא הרגיש לא נוח כמאייר. הוא תמיד השתמש בשמות גדולים – קפקא, בורחס ואחרים (שהוא גם אייר כתבים שלהם). ולמרות שכל העולם המקצועי הכיר בו כאושייה מרכזית בעיצוב ובאיור, הוא החליט שהוא פסל, ובעיקר רצה שיראו בו הוגה, פילוסוף.
המרץ הבלתי נדלה שלו השאיר לנו אין סוף פסלים שלו. אני מניח שמצבו הכלכלי היה טוב ושגם הייתה לו תמיכה כלכלית מאספנים שאהבו את העבודה שלו, כך שהרבה ברונזה נוצקה עם הרעיונות שלו ואפשר למצוא ברחבי אירופה הרבה דמויות מוארכות שלו, שחובשות מגבעות, יושבות, עומדות או עפות.
פה ושם עובר היסוד הקריקטורי גם לפסלים, ויש להם איזה חן מסוים, כמו במזרקה שבנויה מאיש שמחזיק דגים:
או זה, עם המטרייה:
אבל אם אתם שואלים אותי, בדרך מהאיור לפיסול הוא חצה את גבול הקיטש (אבל בלי להיות מודע לכך, להבדיל מיוצרים מאוחרים יותר ש"השתמשו" בקיטש). יש חן מסוים ולא מחייב בצבעים הפסטליים ובקלות שבה נעשו האיורים שלו. החן הזה לא רק שלא עובר לברונזה, אלא הופך את זה למשהו מאולץ, כבד ופתטי.
לפעמים גם לטכניקה יש מה להגיד.
הנה עוד פסלים שלו:
אני עדיין מצדיע לכמות העצומה של עבודות שעשה פולון בחיים לא ארוכים ועדיין אוהב מאוד את פולון המוקדם.
vc_row]
לא הכרתי את השם,אבל האיורים צרובים איפשהו בזכרון.מסכימה איתך שהאיורים עדיפים על הפסלים.
אפילו אני מכיר את העבודות שלו (אם כי את השם לא הכרתי…)
תודה