הרשומה הזאת מוקדשת לשני סופרים גדולים ולשני ספרים שמאוד אהובים עליי – טריסטראם שנדי ונפשות מתות.
*בחלק של טריסטראם שנדי שילבתי עטיפות שונות שנעשו לספר הזה, ובחלק על נפשות מתות שילבתי איורים של מארק שאגאל, שבעיני הם ממיטב האיורים שנעשו לאיזה שהוא ספר במאה ה-20.
יש הרבה סיבות למה אני אוהב את הספרים האלה, אבל כאן אתייחס רק לדרך הנפלאה של שני הסופרים המיוחדים האלה לשוחח איתי, הקורא.
דווקא בגלל שאני מודע לכך שכאשר סופר טוב כותב, אין לו שום עניין בקורא, אני מעריץ את האשליה שהוא מעניק לי שאכפת לו ממני. הדבר הזה משפיע עלי כקורא לא רק במשפטים בהם הוא פונה אלי, אלא לאורך הספר.
ישנם כמובן סופרים רבים שמדברים עם הקורא. כאן בחרתי להתרכז רק בשניים האלו.
לורנס סטרן היה פורץ דרך או דרכים, בהרבה מובנים. אבל טריסטראם שנדי, שמספר את סיפור חייו בגוף ראשון, מדבר איתנו עוד הרבה לפני שהוא נולד. זה אחד הציורים היחידים ששרדו מדמותו של סטרן:
בשונה מנפשות מתות – ששם, בעיקר בחלק האחרון, גוגול משוחח עם הקורא – סטרן/שנדי לאורך כל הספר עושה את זה בעיקר עם איזו מאדאם. ככה למשל הוא מסיים את הפרק השני:
*כל הציטוטים מטריסטראם שנדי הם מהתרגום המצוין של אסתר כספי בהוצאת הקיבוץ המאוחד / סימן קריאה / מוסד ביאליק.
בהקדמה לספר, שאותה תוכלו למצוא בעמוד 138, הוא פונה גם למבקריו המחוננים:
כמובן ששנדי גם משתף אותנו בדרך הכתיבה שלו. הנה קטע מהפרק העשירי בכרך הרביעי:
או זה למשל:
הוא אפילו מנסה לחשוב מה אתה, הקורא, חושב עליו.
הוא מקדיש את הספר לפטרון שלו, ג’ון ספנסר, נינו של דוכס מאלבורו, וההקדשה הזאת היא בעמוד 234 (של המהדורה העברית כמובן).
פרק יכול להיות עשרה עמודים, וגם שורה אחת. כמו זה למשל:
לפעמים הוא מכוון לקהל מסוים:
והקטע הבא הוא אולי המעניין ביותר כשמדובר בשיחה עם הקורא. בקטע הזה הוא ממש מתנצל. אחד מקטעי הספרות החשובים שאני מכיר:
ולפעמים הוא נשמע כמעט כמו סדנה לכתיבה יוצרת:
לפעמים, כשהוא חושב שמילים לא מספיקות לתאר משהו, הוא מתאר לנו את זה בציור, במקרה הזה – המסלול שעושה שוט שבו מנפנף הקורפורל:
ומכאן ליצירת המופת השנייה, נפשות מתות של ניקולאי גוגול.
הידע שלי בתיאוריות של הספרות הוא צר ומצומצם ואני לא מכיר מאמרים שבהם נאמר משהו על ההשפעה של טריסטראם שנדי על גוגול. לי נראה שהייתה השפעה כזאת, אבל אין לכך קשר לרשומה הזאת.
הדרך שבה גוגול משוחח איתנו בספר הזה היא מעניינת ושונה מעט ממה שעושה סטרן.
הקשר האמיץ של גוגול איתנו הקוראים מתחיל רק לקראת סוף הספר. למעשה מרגע שחידת קניית הנפשות המתות מתבהרת לקורא. בשלב הזה גוגול מעניק לנו מעין “פלאש בק” של חייו של צ’יצ’יקוב, החל מילדותו.
צ’יצ’יקוב והעגלון שלו סאליפן יוצאים מהעיר בכרכרה וגוגול כותב:
זזה אותה כרכרה של רווקים, זאת ששהתה בעיר ימים רבים כל כך ונפש הקורא קצה בה מן הסתם, זזה סוף סוף ויצאה משערי האכסניה.
*כל הקטעים שאביא כאן הם מהתרגום הישן של יצחק שנהר בהוצאת שוקן.
ואז, אחרי כמה עמודים, כשהכרכרה ואנחנו יוצאים מהעיר נ”נ, וצ’יצ’יקוב מתחיל לנמנם, גוגול מספר לנו שהוא שמח ששום דבר לא מסיח את לבו ולא מפריע לו לספר לנו סוף סוף מיהו הגיבור שלו.
הנה אחד הקטעים הגאוניים של גוגול:
ואחרי כמה שורות – הקטע הבא, שבו יש מעין ביקורת על הסופרים שקדמו לו:
תוך כדי שהוא פורש בפנינו את חיי צ’יצ’יקוב, הוא מרשה לנו הקוראים להיות שותפים בחיבור הסיפור:
וכמובן הסרת האחריות מהסופר המסכן שיטען כי גיבור הספר הוא זה שמכתיב את העלילה. גוגול יודע את אמנות ההתנצלות בפני הקוראים כפי שאף סופר לא יודע:
הוא כותב את זה כמה שורות לאחר שהוא מספר על הרגע שבו עלה במוחו של צ’יצ’יקוב רעיון קניית הנפשות המתות:
הוויכוח עם הקורא, בעיקר עם אלה הקרויים פטריוטים, הוא מרתק:
מיד אחרי זה, ממש בעמודים האחרונים (של החלק שהספיק לסיים) בא משל קיתא מוקייביץ, שאני מסתכן ומביא אותו כאן כלשונו:
כל סופר כדאי שישנן את המשל הזה ואת המילים שגוגול מביא לנו מיד אחרי המשל:
ורק להזכיר לכם שגם סטרן וגם גוגול היה להם בחייהם רומן מתעתע עם הדת, ופה ושם היו מי שכינו אותם משוגעים.
הנה כמה רישומים ואיורים שעשיתי במשך השנים לנפשות מתות:
ומשהו על התרגום של שנהר.
יצחק שנהר, שמת בגיל 55 בשנת 1957, תרגם מאנגלית, צרפתית, גרמנית ורוסית. העברית שלו ניזונה מכל המקורות שהוא הכיר היטב. אני זוכר שכאשר קראתי את הספר, כשהייתי בן 23, צדה עיני מילה נהדרת: אצטרכיה
היה מדובר בשק של המשרת, שהכיל כל מיני אצטרכיה של משרת, דהיינו כל מה שמשרת צריך.
היום אני יודע שמדובר במילה ארמית.
והיום אני יודע שמי שמשלב בדבריו או בכתיבתו אנגלית, חשוד בלע”ז. ומי שמשלב ארמית – נחשב לידען בעברית.
נפשות מתות מצויין,מה שהוא כותב על פטריוטים רלוונטי לכל מקום ולכל זמן.פטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל.
באיצטרכיה שלי יש טלפון נייד,מפתחות,ממחטות,חבילת טישו,פתקים מדובללים,עט נוזל,סוכריות כרטיס רב קו ושכבות גאולוגיות החל מהתקופה הפליאוליתית.
את טריסטרם שנדי לא הצלחתי לצלוח למרות שהמלצת עליו מזמן.
קראתי את שני הספרים ונהניתי משניהם. תודה על התזכורת 🙂