ברוך רופא עיניים

ספר כזה אף אחד לא יכתוב היום:

יש ספרי ילדים מצוינים שראו אור כשאני כבר לא הייתי ממש ילד, ולכן אני מגלה אותם רק בגיל מבוגר.

לפני שבועיים סיפרתי על הדבורה קלאודיה, שהשאיל לי והמליץ שי ליוביץ, והפעם אני כותב על אחד הספרים של אנדה עמיר-פינקרפלד, תעלולי עין אחת עיקשת.

את הפוסט הזה אני מקדיש לידידי צ'וֹקה ששמו ותוארו המלא הוא פרופסור שלמה מלמד.

צ'וקה הוא רופא עיניים שעזר לרבים גם בארץ וגם בחו"ל לראות או לשפר את הראייה.

בספר של אנדה היא מתארת רופא הולנדי:

גם לי יש מילים חמות לכמה מחברי הרופאים, ומדי פעם אני כותב בשבחם.

את צ'וקה הכרתי דרך אבי לבנת, חבר משותף. אבל אז כשנפגשנו נזכרנו שנינו שכבר נפגשנו בלוויה של עופר לידר בן דודי, שהיה חבר קרוב של צ'וקה.

לאחרונה יצא ספר סיפורים של צ'וקה, שעשיתי לו איורים:

בכמה מהסיפורים בספר מתאר צ'וקה משלחות של רופאים, שמגיעות למקומות מרוחקים לנתח חולים שהרופאים המקומיים לא מתייחסים אליהם. הנה קטע מהסיפור להראות לאינדיאני את הדלת, על נסיעה לבוליביה:

קטע נוסף של הסיפור הוא זה:

הסיפור מסתיים בשורות אלה:

ועכשיו אנדה עמיר, כאן היא בתמונה עם בנה עמוס:.

ברשומה הזאת אני לא מנסה לכסות את המפעל הענק שנרשם לזכותה של אנדה, אבל אזכיר שכבר בגיל 19 היא הוציאה קובץ שירים בפולנית, וזה היה אחרי שהייתה שנה בארץ ישראל ועבדה בייבוש ביצות וחלתה בקדחת.

אחרי מלחמת העולם השנייה נסעה לגרמניה ועבדה שם עם ילדים פליטי השואה.

אנדה הייתה מיקרוביולוגית. בין השנים 1965-1962 גרה בקניה והקימה שם חוגים לדרמה.

אנדה זכתה בפרס ישראל לספרות ילדים ומתה בשנת 1981 בגיל 79.

אגב, את הפרטים כרגיל לקחתי מהלכסיקון המצוין של אוריאל אופק, שהגיע הזמן לחדש אותו.

והנה כמה מספריה שאני ובני דורי אהבנו והנחלנו אותם לילדים שלנו:

אלה רק חלק כמובן.

בשנות ה-50 לחייה היא נפגעה בעינה הימנית, ובמשך עשרה חודשים עברה טיפולים די קשים. רוב הזמן הזה עיניה היו חבושות ואנדה לא ראתה.

הנה המבוא לספר תעלולי עין אחת עיקשת:

כשאני קורא את הספר היום (בילדותי כאמור לא קראתי אותו) אני מתגעגע לכתיבה כזאת, חכמה, אמיצה ושאינה מתחנפת לילדים.

לעין הימנית אנדה נתנה את השם "עיקשת". כאן היא מספרת לנו על ההרהורים שלה:

ואז העין הנפגעת, וכך זה מתואר, דרך האהבה של אנדה לכלבים:

והנה אנדה עם הכלב (לא הכלב מהסיפור):

לפי הסיפור, כל זה קורה רק כי עיקשת רוצה ללמד את אנדה איך להרחיב את הראייה שלה.

ואנדה מגיעה למחלקת עיניים בבית חולים:

כמובן שאת האיורים אייר נחום גוטמן, ידיד של אנדה, שאייר רבים מספריה ומשיריה. לו אני גוטמן הייתי מצייר יותר איורים לעוד כמה טקסטים מצוינים. יש מעט מדי איורים בספר הזה.

האיור הזה הוא פרשנות של גוטמן לדמותו של הילד שמעון:

הנה כך כותבת אנדה:

הנה איור של נחום – הניתוח:

והנה הדרך שבה אנדה מתמודדת עם הניתוח:

אנדה מסתכלת (בעיני רוחה כמובן) על מה שקורה במחלקה ונוכחת שיש שם ילד שמגיע יום יום לטפל בילדה שאיבדה את עינה. "חשבתי", כותבת אנדה, "שהילד אחיה הוא". אבל אז התברר שהילד, גדעון שמו, פגע בה לגמרי במקרה ברוגטקה שלו ומאז הוא מטפל בה במסירות.

כך זה באיור של גוטמן:

הניתוחים בארץ, מספרת אנדה, לא כל כך מצליחים, ומייעצים לאנדה לנסוע להולנד, שם יש רופא שיכול לעזור.

ליקטתי מהספר שורות שבהן אנדה מתייחסת לרופא שהציל את מאור עיניה, שורות שגרמו לי להתרגש:

הניתוח הצליח אבל אנדה מתגעגעת הביתה, כלומר לארץ ישראל. וזאת הזדמנות נאותה לספר לנו סיפור שאני מניח שהוא אמיתי, על ילדה קטנה שאנדה מכנה אותה "ידידתי הקטנה", שנפגעה משיתוק ילדים כשהייתה בת שלוש, והימים ימי מלחמת העולם השנייה ובארץ לא היה אפשר לעזור לה. ואז כותבת אנדה:

ואכן רוני נסעה עם אמה, ואנדה מביאה בספר שיר שהיא כתבה לרוני באמריקה.

רוני הילדה היא בערך בת גילי. מעניין מה עלה בגורלה. אם מישהו במקרה יודע, אנא, ספרו לי.

אנדה מסיימת את הספר בפרק קצר. הנה כמה שורות מתוכו:

אני מנצל את ההזדמנות ומביא כמה איורים מצוינים שעשו שתי מאיירות לשירים של אנדה.

כמה של אורה איתן:

וכמה של בתיה קולטון:

גם יוסי אבולעפיה ידידי אייר ספר יפהפה לאנדה:

לי לא היה העונג לאייר לאנדה, פרט לעטיפת התקליט הזה:

ובמקום זה הנה חמישה איורים מהספר של צ'וקה:

ואני נוכח לראות – אם העיניים שלי בסדר – שבגיל 82 אני חוזר להיות מושפע מנחום גוטמן.