דברים אחרונים והומור

בתאריך 18.10.21 נערך בבית דניאל בתל אביב ערב לזכרה של רות בונדי.

את הערב יזמו בתה של רות, טלי בשן, והשגרירות הצ'כית, לרגל הקמת ספרייה על שם רות בשגרירות ולרגל יציאת הספר הזה שיזמה והוציאה לאור טלי בשן:

בספר ריכזה טלי רשימות שמצאה בעזבונה של אמה.

טלי ביקשה ממני שאדבר בערב על ההומור הצ'כי.

בפתח דבריי אמרתי שמאחר שאני לא דובר צ'כית, אני מעדיף ששם ההרצאה יהיה "ההומור הצ'כי מנקודת מבטו של צבר מכרכור".

אני מביא כאן את עיקרי השיחה הזאת.

הפעם הראשונה שנחשפתי להומור הצ'כי בלי שהייתי מודע לכך הייתה כשקראתי בגיל שבע את הספר הזה:

לא ידעתי אז שאדוארד בס הוא צ'כי, אבל הסיפור הנפלא על האבא, שבעברית קראו לו בֶּנְקוֹצֵץ – שמקים עם אחד עשר בניו נבחרת כדורגל שמנצחת כל קבוצה בעולם – שעשע אותי מאוד.

אז עוד לא היינו מודעים לשוביניזם הגברי החזירי שהספר ספוג בו, כמו למשל במשפטים האלה:

ואז גם נחשפתי לאיורים המצוינים.

שם המאייר לא נכתב בספר אבל היום אני יודע שמדובר ביוזף צ'אפק.

יוזף הוא אחיו של קארל צ'אפק, צייר מאייר וסופר שנרצח במחנה ריכוז.

היום אני יודע שבצד היותו צייר קוביסטי חשוב בצ'כוסלובקיה, צ'אפק היה גם קריקטוריסט. לא מזמן העליתי רשומה שבה הבאתי בין השאר סדרת קריקטורות שלו, סיפורם של המגפיים. הנה כמה מהן:

שנה או שנתיים מאוחר יותר גיליתי את החייל האמיץ שווייק, בהתחלה על הבמה עם מאיר מרגלית, ואחר כך בספר הישן בתרגומו של מרדכי אבי-שאול, ואז גיליתי בפעם הראשונה את איוריו של יוזף לאדה ששינו לי את החיים (החיים המקצועיים, אני מתכוון).

פרט לדמות הנפלאה של שווייק, שהפכה לאייקון, היו בספר כמה דמויות נפלאות כמו האיש הזה:

שמו  – האלוף לבית צילרגוט. זהו הקצין שממנו גנב שווייק את הכלב, ובאיור הזה הם נפגשים:

והנה מה שכותב האשק על הקצין הזה – זה כבר בתרגום של רות:

והנה עוד דמות נפלאה שרק ההומור הצ'כי יכול להמציא: כומר צבאי ששמו כץ, דהיינו יהודי שהתנצר:

המיסה שהוא עורך בעזרתו של שווייק, לפני שהחיילים יוצאים לקרבות, היא אחד המעמדים האנטי מלחמתיים הכי נפלאים שאפשר למצוא בספרות.

אחרי שנים רבות, בתערוכה של יוסל ברגנר בפראג, יצא לי להכיר עוד דמות שהשלימה לי את הסיפור הזה, והפעם זה היה הרב של פראג, שבמקור היה גוי שהתגייר… אתם לא תאמינו אבל שמו של מי שהיה הרב של פראג היה אפרים סידון. ולא רק זה, אלא שבעברו היה סאטיריקן שכתב ספרי ילדים…

פעם כשביקר בארץ דאגו ב"מעריב" להפגיש אותו עם אפרים סידון שלנו. הנה השניים:

והנה הם כשהחליפו תלבושות:

בערך בזמן שקראתי את התרגום הישן של שווייק התוודעתי גם לסרט הבובות שיצר גדול מעצבי הבובות הצ'כי, יז'י טרנקה. הנה שווייק שעיצב טרנקה:

ורק מאוחר יותר גיליתי את רוחב היצירה של היוצר הנפלא הזה.

ולא רק כאנימטור, אלא גם כמאייר, ממשיך דרכו של לאדה. הנה שני איורים שלו:

את רות הכרתי בסוף שנות ה-60 ב"דבר השבוע". זה היה עוד לפני שתרגמה עם חיים איזק את שווייק.

אבל רות הייתה חלק מעולם ההומור שלי מהימים שבהם למדתי בבצלאל בשנות ה-50 ומדי פעם הייתי יושב בקהל בבית הילל בירושלים, בהקלטות פומביות של תכנית הרדיו שלושה בסירה אחת.

רות השתתפה מדי פעם בתכנית והביאה איתה הומור עדין, שמבוסס על ידע ואסוציאציות תרבותיות, שהיה שונה מההומור הצברי המחוספס של דן בן-אמוץ ומההומור הפולני השוביניסטי-גברי של שלום רוזנפלד וגבי צפרוני.

מאחר שקשה וגם לא רצוי לתאר במילים מה זה בדיוק הומור צ'כי, אני מרשה לעצמי לומר שזה מה שמשתרע בטווח שבין ההומור הפרוע משולח הרסן של האשק להומור העדין והמופנם של רות בונדי, הומור שמושפע מהפיליטונים של יאן נרודה וארווין קיש.

בדבר השבוע התבקשתי להכין איורים לרשימות הפיליטוניות של רות, ועשיתי זאת במשך שנים רבות.

אחד האיורים הראשונים שעשיתי לה היה זה, ההומוריסט, שבו תיארתי, בהשפעת המילים של רות, את הניסיון העצוב של אנשי ההומור להצחיק:

בספר רצינות ההומור רות עסקה הרבה בקשר, שלא תמיד קיים, בין הומור לצחוק.

הייתה לי הזדמנות מעניינת נוספת לעמוד על טיבו של ההומור של רות בונדי כשהיינו נפגשים עם חבר משותף, יוסל ברגנר.

השיחות של רות עם יוסל הניבו את הספר הזה:

יוסל היה איש של ניגודים. ההומור שלו, שהגיע מוורשה ומהאידיש, היה בלי גבולות ברורים, עם הרבה קצוות לא סגורים, ובעיקר עם מה שהוא כינה "קונטראדיקציות". להיגיון של רות היה קשה לעכל את זה.

לעתים קרובות, כשיוסל היה מספר משהו מופרך וסוריאליסטי מעברו, ורות לא הייתה מצליחה לכתוב את זה, היא הייתה מקשיבה בסבלנות ובסוף אומרת לו: "כעת ספר איך זה היה באמת".

הנה מה שרות כתבה על ההומור שלה:

קרוב לעשר שנים הייתי המאייר הקבוע של רות, גם בדבר השבוע וגם במגזין את. הנה כמה איורים שלי לרשימות שלה:

במשך השנים עיצבתי גם עטיפות לספרים שלה:

אני גאה לְסַפֵּר שטביעות האצבעות בספר שברים שלמים הן שלי:

איירתי ועיצבתי גם כמה עטיפות לספרים שרות תרגמה מצ'כית ומאנגלית.

רות לימדה אותי הרבה, גם להכיר את פראג וגם לדעת משהו על יוצרים שלא תמיד תורגמו לעברית.

את שמו של יאן וריך אני מכיר מהרגע שראיתי את הפסל שלו על הבית שבו היה גר:

אבל רות, שכתבה עליו הרבה בספר רצינות ההומור, סיפרה לי עליו ונתנה לי את הספר הזה שהיא ערכה ותרגמה:

פה ריכזה רות כמה אגדות למבוגרים עם נימה סאטירית שכתב וריך.

לדעתה של רות הספר לא זכה להצלחה שהיה ראוי לה בעברית ואני מסכים איתה.

עבור רשומה שהעליתי על וריך ועל הספר הזה עשיתי כמה איורים, והנה הם:

יום אחד סיפרה לי רות שהיא מוציאה ספר בצ'כית ושהיא מצאה בפראג מאייר מצוין שיכין לה איורים.

"אתה חייב להכיר אותו", היא אמרה.

כשהיא נקבה בשמו, יז'י סליבה, אמרתי לה שאני מכיר ואוהב את ספריו שכבר היו בספריה שלי.

יז'י ואני הפכנו לידידים, וכשהוא מגיע לארץ אני עזור לו להציג את העבודות שלו ולהרצות לפני סטודנטים.

לפני שנים מעטות יז'י יזם והוציא לאור את הגלגול של קפקא עם איורים. הנה כמה איורים מהספר הזה:

הנה יז'י עם אבנר כץ ואיתי בתערוכה שלו, שיזמתי בספריית בית אריאלה:

יז'י אייר לרות את העטיפה לספר הזה:

וגם את העטיפה לספר רצינות ההומור המוזכר לעיל.

וכאן אנצל את ההזדמנות ואציג לכם עוד יז'י אחד, מאייר צ'כי נפלא, שבעיניי הוא אחד המאיירים הגדולים בני זמננו. שמו יז'י סאלמוּן.

בימים אלה אני מכין עליו רשומה, ואגב כך למדתי מסליבה שסאלמון במצב בריאותי לא טוב, ומכאן אני שולח לו איחולי בריאות טובה. סליבה רואה בו מורה ומדריך.

בפרשנות החזותית שלו סאלמון מזכיר לי את סול סטיינברג. הנה כמה עבודות שלו:

והנה עוד משהו שמאפיין את ההומור הצ'כי, וכוונתי להומור בפיסול.

לפני זמן מה העליתי כאן רשומה שבה ניסיתי להוכיח שאם ההומור הגיע לציור בערך במאה ה-18, לפיסול זה לקח עוד מאה שנה.

עד אמצע המאה ה-19 היה מעט מאוד הומור בפיסול.

ואז כתבתי שאין עוד עיר באירופה, שבה יש כל כך הרבה פסלים הומוריסטיים כמו בפראג, וזה בעיקר בזכות האיש הזה:

שמו דייוויד צ'רני והוא יצר כמה פסלים נפלאים שרואים כאשר משוטטים בעיר הנפלאה הזאת.

אני רואה את צ'רני כממשיך דרכם של לאדה וטרנקה בהומור החזותי הצ'כי. הנה כמה פסלים שלו:

הפסל האחרון – זה של שני המשתינים שעומד ב"מאלה סטאנה" ליד מוזיאון קפקא – הוא נועז במיוחד, שכן הבריכה שהשניים משתינים לתוכה היא בעצם המפה של צ'כיה. אתם רואים בדמיונכם פסל שיוצג בתל אביב או בירושלים של של אנשים שמשתינים לתוך המפה של ישראל?

בספר רצינות ההומור יש לרות כמה אבחנות על ההומור הצ'כי ועל ההומור שלה. הנה כמה מילים משם:

והנה הטקסט שבו היא מסיימת את הספר:

אני מקווה שאיש מכם לא ציפה לקבל הגדרה מדעית ל"מה זה הומור צ'כי". הגדרה כזאת תהיה ההפך מהומור.

אבל הומור נמצא בשדה שבו יש אפשרות לאלטרנטיבה, או אם תרצו לספקנות, ואם תרצו עוד, במקום שבו אין הגדרות מדויקות, תקראו את הרשימות הנפלאות של צ'אפק על המילים ותראו כמה ביקורת וספקנות יש לו אפילו לדבר כל כך ברור לכאורה, כמו מילה.

אנחנו אוהבים להתפאר בהומור היהודי. יש המון הומור בישראל. אבל אצלנו הוא נמצא בעיקר אצל אלפי הסטנדאפיסטים, כלומר ב"גיטאות של ההומור".

סופרים שכותבים בהומור אינם זוכים לכבוד. גם באמנות הפלסטית יש מעט הומור. בפוליטיקה אין בכלל.

אז כל מה שניסיתי להגיד בשיחה הזאת על ההומור הצ'כי הוא שההומור שלהם נמצא בשדות רחבים מאוד, גם כאלה שלכאורה הם חד משמעיים.

וכל זה בזכות הספקנות הנפלאה של העם הזה.