זוהי לוני סו ג'ונסון:
ג'ונסון היא מאיירת אמריקאית, צעירה ממני בעשר שנים. נתקלתי בשמה לראשונה בגיליון הזה של גרפיס משנת 1984:
היא הייתה אז בת 34, בשיא הצלחתה.
ג'ונסון נולדה בניו ג'רסי בשנת 1950, ובגיל 26 הפכה למאיירת כעיסוק עיקרי.
היא גדלה במשפחה של אמנים. סבתה הייתה ציירת שעבדה בסגנון ריאליסטי, ואימא שלה ציירה בסגנון אבסטרקט. אבל לוני סו, דווקא כמרד נעורים, סירבה ללמוד אמנות. כשבסוף החליטה בכל זאת ללכת בכיוון היא למדה עיצוב גרפי ואיור. אימא שלה, לדבריה, הייתה מורה נהדרת והכירה לה את עבודותיו של סול סטיינברג, שלפי עדותה של השפיעו עליה מאוד.
אלו הן עבודות שלה משנות השבעים והשמונים:
לפיהן ניתן להיווכח שהמאייר שהשפיע עליה יותר מאחרים היה דווקא פולון. כדי להזכיר לכם, הנה שתי עבודות שלו:
בראיון שלה בגרפיס היא סיפרה שהחיים בניו יורק הצפופה גרמו לה "לצייר את האיש הקטן ברחוב".
השפה האיורית שלה הייתה מורכבת מקווי מתאר עם נטייה לקווים ישרים וצביעה בצבעי מים.
בגיל צעיר היא נחשבה להצלחה, ועדות לכך הם השערים שאיירה לניו יורקר ולניו יורק מגזין:
השער הזה לניו יורקר, בו מצויר עץ חג המולד שהוא בעצם תור הקניות לחג, הוא אחד האיורים המפורסמים שלה:
היא עשתה איורים לפרסום לחברות רבות, ביניהן קוקה קולה ו-I.B.M, ואיירה ספרים רבים ועטיפות רבות לספרים.
פרט לעיסוק שלה כמאיירת היא הייתה נגנית ויולה.
וטייסת חובבת בעלת מטוס פייפר.
היא טענה שההתנסויות האלה הביאו לה השראה, רעיונות ונקודת מבט.
מניו יורק העיר היא עברה לחווה באפסטייט ניו יורק, ושם היו איתה שבעה חתולים, עדר פרות, סוס אחד, כמה חזירים וגן ירקות אורגניים, פרחים ובריכת דגי זהב.
את כל זה סיפרתי כדי להראות אילו חיים מלאים היא חיה עד חודש יוני 2007.
אז, ממש בחג המולד, לוני סו חלתה בדלקת נגיפית של קרום המוח, מחלה שהעלימה חלק גדול מהזיכרונות שלה.
היא לא זכרה את עשר השנים שהייתה נשואה. היא אמנם זכרה שהיא אמנית, אבל לא זכרה כמעט כלום מכל העבודה שעשתה.
מהרגע שחלתה הגיעה אליה ברברה לנדאו, שהכירה אותה מבית הספר התיכון. לנדאו היא פרופסורית למדעי הקוגניציה, ויחד עם מגי אמהּ ואיליין אחותה של לוני סו, היא עזרה לה לשחזר חלק מהזיכרונות שלה. השתיים האלה, אמה ואחותה, היו היחידות שלוני סו זיהתה. אחותה סיפרה שכאשר באה בפעם הראשונה לבקר אותה בטיפול הנמרץ, לוני סו בילתה שעות בהתבוננות בידיה ולא הייתה מסוגלת ללכת, לדבר או לאכול. זה לקח לה שנה ללמוד ללכת ולדבר, ובתחילת תהליך הדיבור היא לא כללה בדבריה שמות עצם והדיבור שלה לא היה מובן.
אבל הייתה זאת השפה, המילים והאותיות, שהחזירו לה חלק מאיכויות המוח. היא התחילה לצייר וליצור יצירות דמויות תשבץ כמו הקולב הזה:
בתוכו היא כתבה שמות של בגדים.
זה היה הציור הראשון שלה לאחר שחלתה:
אבל התשבצים והמילים הם שהחזירו אותה לאט לאט לאיור.
אני לא בטוח שאני מבין את מה שהמומחים טוענים.
מדובר בזה שהא"ב הוא הכלי שמעניק לה איזושהי המשכיות שחסרה בחייה. מכיוון שלדעת הקרובים לה היא חיה בהווה מצומצם ביותר ולא מחוברת למה שקרה שנייה לפני.
הנה שני איורים מלווים בטקסט שנעשו בתקופה שחזרה לאייר:
היכולות שהיו לה קודם לא חזרו. גם החשק העצום שאפיין את אישיותה לפני המחלה הגיע מאוחר. היום היא מרבה לצייר, ולדברי אמה ואחותה היא נראית יותר מאושרת מאשר הייתה לפני המחלה.
ברברה לנדאו יצרה קשר עם חוקרים רבים וכמה מהם טוענים שהמקרה של לוני סו ג'ונסון מקדם מאוד את המחקר בנושא מחלת השכחה.
