נקודת המבט – איפה נמצא המאייר? ומי שולט במי?

אני מרבה לצפות בסרטים דוקומנטריים, ובאופן קבוע אני מדמיין לעצמי איפה נמצא צוות הצילום והבמאי.

כשמראים לי מישהו נועז במיוחד שעומד להיכנס למערה שעד אז לא דרכה בה רגל אדם, ואני רואה שהאיש מצולם מתוך המערה…

…מייד אני רואה בעיני הדמיון שלי את כל הצוות: צלמים, מקליטים, במאי וכל השאר, עומדים בתוך המערה הזאת שרגל אדם לא דרכה בה.

וגם כשאני רואה מישהו מנסה לשרוד לבד במדבר, אני רואה את ההליקופטר שמצלם אותו או את המשאיות שחונות שם, המשאיות שהביאו את כל הצוות.

גם בסרטים שאינם דוקומנטריים, כשאני רואה מישהו לוקח משהו מהמקרר ואני רואה את זה מנקודת מבט של המקרר…

…אני מדמיין מייד איך הסירו את הגב של המקרר והרכיבו שם מצלמה, וכל זה להראות לי איך מקרר רואה את האיש שלוקח ממנו משהו, במקרה שאני לא מסוגל לדמיין את זה.

אני מספר את כל זה כהקדמה לכך שגם לכל איור שאני מצייר יש נקודת מבט.

אני המאייר ואתה הקורא רואים את ההתרחשות מאותה נקודה. אני לא חותם על זה שכל מאייר מודע כשהוא מצייר למיקומה של נקודת המבט, אבל היא קיימת.

כשהמאייר רוצה שנראה סיטואציה רחבה, הוא מתרומם ומאייר אותה מנקודת מבט של איזה רחפן או מנוף, כמו האיור הנפלא והמוכר של ולטר טרייר מהעטיפה של אמיל והבלשים:

או האיור שבעטיפה של פצפונת ואנטון, גם הוא של טרייר:

מבט העל נותן לנו אפשרות להראות את מרכיבי הסיטואציה בלי שאחד יסתיר לשני.

את הסצנה של המעקב אחרי גרונדייס באמיל והבלשים אפשר היה לצייר גם אחרת. הנה שש דרכים עם שש נקודות מבט שונות:

אבל טרייר בחר את נקודת המבט הגבוהה, ממש כמו שעשה ארנסט שפארד שצייר את החפרפר שאובד ביער. את ההרגשה של יצור מסכן שאובד בשלג בין עצים ענקיים, הכי טוב לראות מלמעלה:

שלושת המקרים שהראיתי היו מקבלים בקולנוע את התואר Long Shot (אני בטוח שיש לזה ביטוי בעברית, אבל אני לא מכיר).

אבל גם בסצנות ביתיות שנקראות "Medium" לפעמים המאייר מעדיף להיות קצת גבוה, כי אם לא כן לא היינו רואים את מלוא גופו של "רוברט השד", הגנב בספר פצפונת ואנטון, ואת ברטה המשרתת האמיצה שיושבת ושומרת עליו:

טרייר יודע שכדי שאנחנו הקוראים נראה את כל התהלוכה של ילדי ברלין שמלווים את הגנב באמיל והבלשים צריך לצייר את התהלוכה מנקודת המבט העילית:

אבל אם תבדקו היטב את שלושת המבוגרים בחזית התערוכה הם נראים לגמרי במבט מהחזית ואין בהם שום התקצרות פרספקטיבית:

כי יש הבדל בין קולנוע ואיור.

אם מדובר בהקצרה הפוכה, כל מה שהצלם זקוק לו זה להנמיך את המצלמה או להגביה כדי שהדמות תיראה ככה כמו בצילום:

ואילו המאייר צריך לדעת איך מציירים את זה, וזה די קשה. כי רוב המאיירים מציירים את הדמויות שלהם במבט מ"האמצע", נניח מהחגורה או מגובה העיניים, כי ככה הם למדו ולכן הדמות המצוירת באיור נראית בדרך כלל ככה:

פה ושם הם אולי מורידים מעט את נקודת המבט, כמו אצל הכומר הזה שחיתן את מר פלפי, אבא של לי ואורה מהספר אורה הכפולה:

וגם מנהלת הקייטנה, גברת מוטסיוס, מספיק חשובה כדי לצייר אותה מעט מלמטה:

ולפעמים הם מרימים מעט את נקודת המבט, כמו במקרה של הצלם:

לפעמים כשהוא רוצה שנראה את כל עשרת הילדים הוא אפילו מרים יותר את נקודת המבט, אבל הילדים עדיין מצוירים מ"האמצע":

כך שיש פה בעצם עיוות מסוים, וזה קורה אצל מאיירים רבים.

קחו לדוגמה את האיור הזה של שמעון צבר מהספר טבעת המהרג'ה:

לפי השטח הגדול שיש בין הדמות הקדמית (עם הכלב) למטוס, המבט של המאייר הוא ממש מלמעלה. אבל שאר הדמויות מצוירות לגמרי ללא הקצרה פרספקטיבית, כי ככה צבר יודע ורוצה לצייר אנשים.

היום, כאשר מאיירים רבים נעזרים בצילומים כדי לאייר סיטואציות וזוויות שהם מתקשים לצייר "מהדמיון" קל לצייר דמויות כאלה, שנעשו על פי צילום:

ולכן רוב הדמויות האלה יש בהן יסוד אנטומי – כלומר בגלל  שנעשו על פי צילום – ורוב המאיירים שמשתמשים בצילומים הם מאיירי קומיקס, בדרך כלל קומיקס בתחום המדע הבדיוני.

ויש אפילו חוברות וספרים שמלמדים אותם את ההקצרות:

מאיירים בני זמננו למדו הרבה מהקולנוע, ויש מהם ש"מזיזים את המצלמה", דהיינו את נקודת המבט, ממקום למקום באופן די תזזיתי, בעיקר אם מדובר בספר שיש בו מרדף.

שימו לב לספר הנפלא הזה:

זהו ספרו של המאייר הקנדי הנפלא פייר פראט, שבו מסופר על איש שרודף אחרי הכובע שלו. הנה כמה איורים ממנו:

הוא ממש מתפקד כמו במאי בסרט פעולה על רדיפה.

מאיירים רבים שפועלים היום מושפעים כמובן מנקודות המבט הקלאסיות של הקולנוע. חלק גדול מהם הם ציירי קומיקס. דוגמה מובהקת לכך הוא המאייר היפני המצליח סאטושי קיטאמורה המוכר בעיקר מהספר הזה:

הנה כמה דוגמאות של קיטאמורה:

לי אין כבוד והערכה לציירים שנכנעים לחוקי הפרספקטיבה. היתרון של הצייר או המאייר על המצלמה, שהוא יכול לתעתע בפרספקטיבה (נכון, היום גם המצלמה עושה את זה, אני יודע).

הבה נבדוק את הפרספקטיבה של אחד האיורים הידועים:

כן, זה איור של במלמנס מתוך מדלן.

במלמנס אוהב מאוד להגזים את הפרספקטיבה, ואם נבדוק את הפרספקטיבה של האיור הזה על פי השטיח, כלומר אם משווים את הקצה הקדמי לאחורי זה יוצא יחס של 3.5:0.5 כלומר 1:7.

לפי זה, המיטה הרחוקה הייתה צריכה להיות בגודל של 1 ס"מ. שימו לב, כאן שמתי אותה ליד המיטה האחרונה באיור:

ואין ספק שגברת קלוול הייתה חייבת להיות ממש זעירה, אבל לבמלמנס לא אכפת.

שימו לב לאיור הבא:

לפי התקצרות השולחן, הבנות הרחוקות שליד גברת קלוול היו אמורות להיות קטנטנות. באיור הן ממש באותו גודל כמו הבנות שבחזית.

בקיצור, כשמדובר ביצירה אל תתנו ל"מדע" להפחיד אתכם. במלמנס הוא זה ששולט בפרספקטיבה ולא להפך.