לי כמאייר, ההבדל בין זאב לכלב זאב לא קיים אלא בתוכן, שבו מסתבר בדרך כלל שכלבים הם טובים והזאבים רעים, אלא אם כן סופרים כמו אפרים סידון או ג’ון שיישקה, שמשתף פעולה עם ליין סמית, מנסים לספר לנו את האמת מאחורי הסטריאוטיפיות שבאגדות.
בספר כל האמת, שבו הסברנו סידון ואני את מה שמאחורי המיתוסים, מספר הזאב שבלע את הסבתא ואת כיפה אדומה את האמת. כאן אפשר לראות את הזאב עם כל תעודות ההוקרה שלו:
בציור הבא הזאב הוא באמת אכזר, פשוט בריון. זה הזאב שנשף על הבית של החזרזירים, שבעיבוד של שלמה אבס הפכו לארנבים, או נכון יותר – לארנב אחד.
הזאב הבא שאיירתי הופיע בעטיפה לספר גרדום מאת איטמאטוב:
למי שלא זוכר, בנוסף ללימפופו של צ’וקובסקי שנכתב בהשראת דוליטל ותרגם אלתרמן ,יש גם תרגום/עיבוד לדוליטל שעשה רפאל ספורטה בשם דוליט הרופא.
הרבה חיות ציירתי שם. הנה הרופא שרוכב על גבו של הזאב:
המבט המפחיד בעיניו של הזאב יש לו תמיכה בטקסט:
והיער אפל… זאבים… באים וקרבים… רעבים… עיניהם אש לוהטת, פרווה מרופטת, מריחים מתקרבים… מי האיש המוזר?
שני האיורים הבאים הופיעו בעיתונים.
הראשון לכתבה שאני מניח שכותרתה או הנושא שלה היה “אדם לאדם זאב”:
והאיור הבא הופיע בידיעות אחרונות וליווה כתבה שעסקה בהטרדה מינית של ילדות:
עוד כשהייתי ילד הזאבים של נחום גוטמן ליוו אותי והפחידו אותי:
צ’ארלס הנרי בנט היה קריקטוריסט לונדוני מאנשי הפאנץ’, שאייר גם ספרים, והזאב הזה שלו הוא מהמשל של איזופוס על הזאב והחסידה:
והנה עוד זאב, הפעם זאב טוב לב מהספר הזאב הקטן והטוב שאיירה נדיה שירין, מאיירת אנגליה:
ליין סמית יליד 1959, סופר ומאייר, הביא לספרי הילדים רוח חדשה בתחום הטכניקה, הקומפוזיציה ועיצוב הדמויות. כל אלה משרתים את ההומור הנפלא שלו שלא תמיד עובר אצל אנשי חינוך:
זהו אדם-זאב, או מה שאומרים באנגלית werewolf, בציור של בוריס דולגוב (Boris Dolgov). כמו נושאי הציורים שלו, דולגוב נחשב לאיש מסתורין וכמעט שאין עליו מידע.
זה הזאב בגרסה לכיפה אדומה שכתב ואייר טוני רוס. טוני הוא אחד המאיירים האנגלים הפוריים והמשפיעים ביותר בספרי ילדים בימינו. רוס גם כותב ספרים רבים אותם הוא מאייר.
הזאב של כיפה אדומה הוא כמובן אחד הזאבים האהובים ביותר על ידי מאיירים.
זאת הזדמנות להראות עד כמה האיור עוסק בפרשנות או מעביר אווירה.
שימו לב להסברים לפי המספרים (בהנחה שקלעתי לדעת המאיירים):
גם סגנון הציור משרה אווירה מסוימת.
הזאב במספר 3 ואפילו זה של 2 לא יכול להיות מפחיד, גם בגלל החיוך ולחיצת היד אבל גם בגלל הסגנוּן וכמובן הגודל.
הזאבים במספרים 9, 10, 11 ו-12 אמורים כמובן להפחיד בגלל גודלם, אבל הם מושפעים גם מהדרך שבה מתנהגת כיפה אדומה. למשל האדישות שלה במספר 9, או העניין והסקרנות שהיא מגלה במספר 12, שאמור ממש להבהיל.
הסכין שהיא מחזיקה במספר 11 (אני מניח שזו גרסה מיוחדת) והפרח שהיא מגישה במספר 10 הם דרך להראות את היחסים בין כיפה אדומה לזאב, וכמובן אנחנו לא יודעים אם זה כתוב בטקסט.
פה ושם היחסים בין השניים דומים ליחסים של ילדה וכלב, כמו במספרים 4, 5 ו – 7 ואולי אפילו 16.
יש גם איורים שבהם כיפה אדומה לא רואה את הזאב, כמו במספרים 8 ו – 14 ואפילו 6, שהוא שונה מכל השאר וייתכן שהמאייר הושפע מהאיור הנפלא החתול שהלך לבדו ממחזור הסיפורים Just So Stories של רודיארד קיפלינג, איור שמשפיע עלי לכל אורך הדרך שלי כמאייר:
יש גם איורים שבהם השניים נראים שווים בגודלם ובחשיבותם, כמו האיורים 1, 4, 13 ו – 16.
ויש כמובן את הזאב של וולטר קריין (מספר 15) בו רואים שכיפה אדומה הפרה-רפאליטית מביטה בתימהון בזאב, שלבוש בעור של כבש.
הערה: ברור לגמרי שחלק מהפרשנות שאנחנו רואים באיור נמצא גם בטקסט. כאן לא עסקתי בזה.
הזאבים נפלאים,אחד אחד,אבל כתבת שם שלאנשי חינוך אין הומור.
זה לא מה שכתבתי. כתבתי שההומור הנפלא שלו לא תמיד עובר אצל אנשי חינוך. זה לא אותו דבר בכלל 🙂