הדרקון הסרבן ועוד דרקונים

את הרשומה הזאת אני מקדיש לזכרה של חברתי, דוקטור יעל רנן, שהלכה לעולמה לפני שנתיים.

[צילום: עדי מזן]

מיעל קיבלתי את הספר הזה:

וזו ההקדשה שהיא כתבה:

ראו הערה על כך בסוף הרשומה*

ואפתח בסיפור שאני נוהג לספר מדי פעם:

כשביקש ממני ידידי אהד זמורה לאייר עטיפה לספר ההוביט טרם קראתי את כל הספר, אבל הכרתי את ההוביט, שכבר בפרק הראשון טולקין מביא תיאור מפורט שלו, וידעתי גם איך נראה הדרקון, שכן טולקין צייר אותו:

אז ציירתי לעטיפה את האיור הזה:

כשהספר יצא קיבל אהד המו"ל מכתב מטולקין (הבן) ובו כתב בנימוס אנגלי שהאיור יפה מאוד אבל אין בספר סיטואציה כזאת שבה ההוביט נלחם בדרקון…

*

אני מעריך שממש כעת, בשעה שאני כותב את הרשומה הזאת, יושבים ברחבי העולם לפחות חמישה סופרים וכותבים ספרי ילדים על דרקונים.

יש כמות עצומה של ספרי ילדים מאוירים שהגיבור שלהם הוא דרקון. נראה לי שדרקון הוא הגיבור האהוב ביותר על מי שכותבים סיפורים לילדים. הנה טיפה מהים הזה:

כשאני מנסה להבין למה אנחנו המאיירים כל כך אוהבים דרקונים, אני מוצא סיבות רבות.

קודם כל, בגלל שמדובר ביצור דמיוני יש לנו חופש מוחלט איך לאייר אותו. דרקון יכול להיות כזה:

ויכול להיות גם כזה:

דרקון יכול להיות טוב או רע, מפחיד או משעשע. הוא יכול להיות אויב מר או חבר אהוב, וכך אפשר ללוש אותו כרצוננו. הנה כמה דוגמאות:

דרקון בשם כזה או אחר נמצא בתרבויות רבות ואפילו בסמלים של אגודות, משפחות ועמים. כמו למשל בסמל של הסיטי של לונדון:

או כמו הדרקון הוולשי שמופיע גם על דגלה של ויילס:

גם בעברית יש המון ספרים על דרקונים, שחלקם מתורגמים. ואפילו בני, תומר, שותפי לבלוג הזה, כתב יחד עם דנה פקר ספר על דרקון. איירה אותו רעיה גוב:

לא ספרתי, אבל נראה לי שמספר ספרי הילדים שהגיבור שלהם הוא דרקון עולה על מספר הספרים שבהם מככבים כלבים…

הנה עוד כמה ספרים על דרקונים:

וכעת לספר הדרקון הסרבן (The Reluctant Dragon), וכאן נחוצה הערה בעניין השם: המילה reluctant פירושה בעברית: "אינו מגלה רצון", או "לא שש" או "בחוסר רצון". אבל בחרתי כאן בתואר "סרבן" לשם הנוחות.

קנת גרהאם, האיש ששימח את חיינו עם הרוח בערבי הנחל, לא היה סופר פורה. את הסיפור על הדרקון הסרבן הוא כתב ב-1898, עשר שנים לפני שכתב את הרוח בערבי הנחל, ובאותה שנה שבה כתב את ימי החלומות.

עברו 40 שנה עד שארנסט שפארד הוסיף לו איורים, ולמרות שהסיפור לא זכה להצלחה ולתואר "קלאסיקה" – שבספרי ילדים הוא שם נרדף ל"מצליח" – היו שאהבו את הספר, וביניהם וולט דיסני, שהפך אותו לסרט מצויר.

עד כמה שאני יודע הספר הזה לא יצא בעברית. הקטעים שאביא להלן תורגמו בידי ענת פוֹקס.

העלילה די פשוטה: ילד, שבספר אין לו שם, מתיידד עם דרקון שמסתתר במערה. הם נהנים לבלות יחד, לכתוב ולקרוא שירים, אבל כשאנשי הכפר מגלים שיש דרקון במערה הם מזעיקים את ג'ורג' הקדוש, שכידוע אוהב מאוד להילחם בדרקונים. אבל הדרקון מאוד לא אוהב להילחם. או בלשונו:

"אוי, אוי, זה נורא. אני לא אפגוש אתו וזהו. אני בטוח שהוא לא נחמד. תגיד לו להסתלק מייד, בבקשה. תגיד לו שאם הוא רוצה שיכתוב לי אבל אני לא מתראיין. אני לא נפגש עם אף אחד כרגע".

אגב, בגלל הפסקה הזו היו שראו בסיפור הזה מעין סאטירה על פוליטיקאים מסוימים.

הילד לא רוצה שהדרקון ייפגע, אבל הוא בכל זאת די שמח לרעיון שיהיה שם איזה קרב, והוא מוצא פתרון (זו כנראה אכן סאטירה על הסכמים בין אויבים…)

ובסוף גם יש קרב וגם שלושתם, הדרקון, הילד וג'ורג' הקדוש, הופכים לחברים.

קשה לומר שיש בסיפור הזה את היופי הפיוטי של הרוח בערבי הנחל (זאת הזדמנות להזכיר שאחרי התרגום של הרוח בערבי הנחל שעשה יונתן רטוש, התרגום השני והמצוין נעשה על ידי יעל רנן שלזכרה אני מקדיש את הרשומה).

הנה הפתיחה של הספר עם כמה איורים של שפארד:

והנה עוד כמה קטעים מתורגמים עם איורים של שפארד:

הספר הזה קסם לעוד כמה מאיירים, בראשם מייקל האג. האג הוא מאייר אמריקאי שנולד ב-1948 וחי עם אשתו, הסופרת קטלין האג, בקולורדו.

האג הוא אחד המאיירים האהובים באמריקה שמאיירים בסגנון פנטסטי עם השפעות אנגליות, ובעיקר הוא מושפע מארתור רקהאם, שכזכור משקיע בעצים כמו בפורטרטים.

האג הוא אחד המאיירים הפוריים ביותר מבין אלה החיים היום, ובין המון הספרים שאייר תוכלו למצוא גם את הרוח בערבי הנחל:

וגם את מסעי גוליבר, פיטר ראביט, פיטר פאן, ההוביט ורבים אחרים.

הנה העטיפה שלו לספר הדרקון הסרבן:

הנה כמה איורים משם:

והנה דרקונים שלו מספרים אחרים:

עוד מאיירת שחשבה שהיא יכולה להתחרות בשפארד היא אינגה מור.

מור היא סופרת ומאיירת ילידת אנגליה. היא חיה שנים רבות באוסטרליה וחזרה לאנגליה, וכעת כשגילה מתקרב ל-80, היא חיה בוויילס.

כמעט שאין דומה לה באיור הכפרים והגנים הבריטיים. הנה איור שלה לספר סוד הגן הנעלם:

אינגה מור "התחרתה" בשפארד גם כשאיירה את הרוח בערבי הנחל. הנה איור שלה משם:

הנה איורים מהספר הדרקון הסרבן שעשתה מור:

הערה: כשאני כותב, כולל בכותרת הרשומה, על מאיירים ש"העזו" להתעמת או להתחרות בשפארד, אל תבינו מזה שזה עניין שלילי. אני חושב שיש בזה עניין רב, ואפילו הייתי שמח לראות איורים לפו הדוב מלבד אלה של שפארד (ובלבד שלא יהיו של דיסני).

ואם כבר הזכרתי את דיסני: בשנת 1941 הפיק דיסני כאמור סרט אנימציה על פי הדרקון הסרבן. הנה כמה איורים משם:

והנה רישומי הכנה לסרט:

עוד מאיירת מפורסמת שאיירה את הדרקון הסרבן היא פגי פורטנאם (1919 – 2016).

פורטנאם הפכה למפורסמת כשאיירה את הדוב פדינגטון.

הנה עטיפת הספר הדרקון הסרבן של פורטנאם:

והנה שני איורים שלה מהספר:

המאייר האחרון הוא מאייר צעיר ושמו פרד בלאנט, שמאייר בסגנון קריקטורי.

וכך נראה הדרקון הסרבן שלו:

למרות שהרשומה מתארכת אציג פה כמה דרקונים שאיירתי.

הראשון הוא מהספר ההיא על האי שכתב אפרים סידון:

השני מהספר לשחרר את אבא שכתב דורון ארז:

בספר שירים רעים לילדים טובים שכתב אפרים סידון מופיע הדרקון הזה:

וברשומה שפרסמתי בעבר על תרגומו של נתן אלתרמן לבלדות האנגליות, הופיע הדרקון הזה:

ולסיום, משהו על כנפיים.

אם תבדקו את אלפי האיורים והציורים שנעשו על הקרב בין ג'ורג' הקדוש לדרקון, יתברר לכם שהיו שהעניקו לדרקון כנפיים משמעותיות. למשל:

והיו שבחרו לשמר אותו כזוחל או יצור יבשתי. למשל:

הדרקון של שפארד בספר הדרקון הסרבן הוא ללא כנפיים:

אם כי בעטיפת הספר שאצלי, שיצא בהוצאת פאפין (הוצאת בת של פינגווין) יש לו כנפיים…

נראה לי שגם המאיירים שאיירו את הספר אחרי שפארד, בחרו לא לתת לו כנפיים.

ייתכן שבקרוב אעלה עוד רשומה על דרקונים.

ואם תרצו לקבל טעימה מהפקה בימתית חמודה על פי הסיפור הזה – היכנסו לכאן.

 

* בהקדשה שכתבה לי יעל רנן, היא הזכירה ששנינו אספנים של "פרסים". מדובר בתמונות קטנות חלקות וצבעוניות שבילדותנו נחשבו ל"נכס". ליעל, שעולם הספרות הכיר אותה כמי שתרגמה את יוליסס של ג'יימס ג'ויס, היה צד ילדותי (או שמא יש לכתוב "ילדי"), והחברוּת שלנו התהדקה כשגילתה שיש לי אוסף מרשים מאוד של "פרסים". בקרוב אעלה רשומה על האוסף הזה.