נעם נדב – הזיכרון החזותי והחיים בקו

המאייר והסופר המהולל מוריס סנדק אמר פעם שהכישרון האמיתי שלו אינו היכולת לצייר או לכתוב, אלא יכולתו לזכור דברים שאנשים אחרים אינם מסוגלים עוד להיזכר בהם – קולות ותחושות ומראות מימי ילדותו.

בשלושים השנים האחרונות, מאז סיים את לימודיו באקדמיה בצלאל, שואב למעננו נעם נדב דימויים וחלומות מהמאגר הבלתי נדלה שהוא שומר בזיכרונו והופך אותם לאיורי עיתונות, לספרי ילדים, לקומיקס ולסרטי אנימציה. כמו פנד האדום – גיבור הקומיקס האהוב שלו, שעלילותיו מתפרסמות בעיתון עיניים מאז 1996 – הוא מתבונן בעולם במבט סקרן ומבקש לעמוד על טיבו. גם בעבודות שיצר לקהל בוגר נמצא את שמחתו של הילד ואת ההתפעלות הראשונית והתמימה מהעולם – ממטוסים וספינות מפרש, מתלבושתו של אביר צלבני, מהדמויות שאכלסו את העיירה היהודית.

מאייר, כמובן, אינו צריך לדעת לצייר הכול. אם למשל אין לך מושג איך נראה חייל גרמני בשנת 1940 ובמה נבדלו מדיו, נאמר, מחייל אנגלי בשנת 1914, תוכל לחפש בספרים וברשת האינטרנט תיעוד מצולם – או, לחלופין להרים טלפון לנעם נדב. ספרי הסקיצות שלו (בהם כרוכה קריירה שלמה בהקטנה של תשעים אחוז!) הם ארכיון וירטואוזי ומעורר קנאה. פה ניכרת יכולתו לצייר כמעט כל תופעה חזותית בהתעמקות יוצאת מן הכלל. נעם נדב מתחייב – קודם כול כלפי עצמו ואחר כך כלפי קהלו – לייצג את המציאות באופן הנהיר ביותר, ואינו חומק גם מפרטיה הקשים לתיאור. ההתענגות שלו על ייצוגו של העולם עוברת גם אלינו הצופים. אולם מתחת לפני השטח של האיור נמצא לא רק צייר בעל כישרון נדיר, אלא אף איש תרבות רחב השכלה. האוצר הטקסטואלי הזה שבו משתמש נעם באופן טבעי, בלי שמץ של התנאות אינטלקטואלית אבל בתוספת הומור דק, הוא שמעניק ליצירותיו תוקף מיוחד במינו.

אי אפשר לדבר על הוראת איור ואנימציה בישראל בלי לדבר על נעם נדב. עשרים השנים שחלפו מאז החל להרצות בבצלאל מאפשרות לנו להכיר בהשפעתו על דורות של אנימטורים ומאיירים. הוא נטוע בלב הממסד האקדמי, ועם זאת הוא מהווה אנטיתיזה לדימוי הסטריאוטיפי של איש האקדמיה. במקום להתעמת עם הסטודנט או למשוך אותו לכיוונו יעדיף לצעוד לצידו בצניעות ולהבין לנפשו במובן ההומניסטי ביותר. ההומניזם הזה הוא העמדה הנדבית המובהקת והמשכו הישיר של סגנונו האמנותי. איוריו, ויותר מהם סרטוני האנימציה שעיצב, מלאי תנועה וחיים, ושפת הגוף של יצירי דמיונו מדויקת ומושלמת, כפי שצפוי ממי שמתבונן באדם באהדה ובסקרנות אין קץ, ממי שלא שכח את ילדותו שלו.