בשנת 1992 איירתי את הספר הזה שכתבה ריקה ברקוביץ:
את הדמות של סבא ספר איירתי בדמותי:
הייתי אז בן 52, וממש באותה שנה הפכתי לסבא בעצמי כשנולדה זואי, הנכדה הראשונה שלי.
כשאני מביט היום באיורים האלה ממרום גילי (83) אני מבין משהו שקשור לגיל ולזִקנה:
אני מבין שבגיל צעיר יחסית (יחסית להיום) לא הייתה לי בעיה לאייר את עצמי כאיש זקן, כלומר לא הרגשתי שהזִקנה היא איום.
נראה לי שדווקא היום לא הייתי מאייר את עצמי ככזה.
בעיקר אני מבין שעניין הגיל העסיק אותי מעט מאוד, ורק היום אני מוצא את עצמי מפריד בין אנשים לזקנים (בכוונה כתבתי אנשים ולא צעירים).
מעניין אותי לבדוק (מה שבלתי אפשרי) מה הייתי מאייר בגיל 40 אם הייתי מתבקש לאייר “סתם בן אדם”, ואיך היה הבן-אדם הזה נראה אם הייתי מאייר אותו כעת (את זה דווקא אפשר לבדוק).
למרות שפתחתי בספר סבא ספר, חשוב לי להדגיש שברשומה הזאת אני מדבר על זקנים וזקנה באיור ולא על סבים וסבתות, גם בגלל שסבא או סבתא יכולים להיות בני 40, וגם בגלל שברגע שהזקן או הזקנה הופכים להיות סבא וסבתא, המאיירים, בעיקר בספרי ילדים, הופכים אותם לנחמדים ומשעשעים, בערך כמו ה”דודים והדודות”.
היחס לזקנים באיור הוא דוגמה טובה להשפעה שיש לטקסט על האיור.
את הביטוי המוזר הזה “השפעת הטקסט על האיור” אני מבקש להסביר. כוונתי היא: עד כמה דעתו של הכותב עוברת למאייר. אם נניח יש ספר על מורים, ולדעת הכותב, כמו למשל בספרים של דייוויד ווֹליאמס, כל המורים הם איומים, ממש מפלצות – עד כמה המאייר, במקרה של הספר הזה מדובר בטוני רוס הנפלא, מגזים ומצייר ממש מפלצות. על הנושא העדין הזה אכתוב בעתיד רשומה מפורטת.
ככל שגיל האדם אותו אני מאייר מבוגר יותר, אני כמאייר מרגיש אחריות גדולה יותר.
הקשת שמסמלת את הפה באיור של ילד עצוב או כועס גורמת לקורא לחשוב שיש כאן ילד שקרה לו משהו והוא נראה כך לרגע.
אבל אותה קשת בפיו של אדם זקן שבע קמטים, מעבירה מסר ברור של זקן נרגן שאנחנו לא מבקשים את חברתו:
במילים אחרות, אם להתייחס רק לאיור (ולא לטקסט) הבעה של ילד, בניגוד להבעה של זקן, לא בהכרח מסגירה את אופיו.
זה מצד אחד. ומצד שני, כשאני מצייר פנים של ילד, אני נזהר בכל קו, ואילו בפרצוף של אדם זקן כל קו שיוצא, אפילו במקרה, נחשב לעוד איזה קמט. אם הייתי נוטה למחשבות פילוסופיות, הייתי רואה בזה סמל לדרך שבה החברה מתנהגת לזקֵנים בכלל.
בשנת 1992, ממש באותה שנה שיצא לאור הספר סבא ספר, יצא בהוצאת זמורה ביתן מודן (תחת השם “אלפא”) הספר הזה:
ריכזנו בו רשימות שחתולי כתב למדור דבר אחר.
הייתי אז בן 52 והלכתי אחרי הרוח הקשה, ואולי אפילו האכזרית, של חתולי, שבה הוא מתאר יחסים בין הורים זקנים ל”ילדיהם” המבוגרים, ואיירתי את הזקנים באופן חסר רחמים (וגם את הצעירים):
אם בדמות של סבא ספר ראיתי את עצמי (כאמור, ההחלטה שלי הייתה לצייר אותו בדמותי), כשציירתי את הזקנים באבא אימא מותו כבר חשבתי שלעולם לא אהיה זקן כזה כמו שחתולי מתאר…
12 שנה מאוחר יותר פנתה אלי מיקי גדיש לאייר את הספר הזה:
הייתי אז בן 64 והרגשתי שאני מספיק מבוגר כדי לבטא באיורים גם את עצמי, מה שנקרא “הזדהיתי” עם רוב הטקסטים. היום זה נראה לי קצת מוזר, ואני לא בטוח שכך הייתי מצייר את זה גם היום. האופטימיות החביבה של מיקי חלחלה גם אליי.
אני מניח שבעיקר מדובר בחיוכים הקבועים אצל רוב הזקנים. נניח באיורים האלה לשיר אתגר לגיל המבוגר שנפתח בציטוט “אדם בתוך עצמו הוא גר”:
גם את האיור הזה לשיר סדר הפוך לא בטוח שהייתי מאייר היום כך:
והנה עוד כמה זקנים נחמדים מהספר הזה:
חמש שנים מאוחר יותר שוב ליקטה מיקי גדיש וכתבה סיפורים, הרהורים ובדיחות על הזקנה ואספה אותם בספר הזה:
גם כאן התיישרתי עם הזווית האופטימית של מיקי:
אבל יש בספר הזה גם כמה איורי זִקנה פחות שמחים, בהתאם לטקסטים:
ִומכאן לזִקנה ולזקנים בספרי ילדים.
*ונא לזכור שהרשומה הזאת עוסקת באיור ולא בטקסטים.
בשנת 2005, כשהייתי בן 64 ואפרים סידון היה בן 57, הוצאנו בהוצאת עם עובד את הספר הזה:
ובו מסופר על מלך שחשש להזדקן ומכיוון שהמומחים בממלכה שלו אמרו לו שהזִקנה זאת מחלה מדבקת.
הוא גירש מהממלכה את כל הזקנים.
והזקנים הקימו ממלכה נפלאה ונחשקת ששמה זהבה עם דגל כזה:
ובה, בזכות הזִקנה, לא היו כל מיני מפגעים:
ִהרבה נכדים וצעירים ברחו למדינה. המלך כעס על כך שהם בורחים ועל כך שממלכת זהבה פורחת ויצא למלחמה נגד הזקנים.
וכמובן שהזקנים ניצחו, בזכות החוכמה והניסיון, והשתמשו בכל מיני אמצעים שבדרך כלל הם סימנים של זִקנה:
כך למשל בעזרת השיניים התותבות הם נלחמים בסוסים של המלך:
הביקורות שקיבלנו היו קשות. הואשמנו בכך ששמנו את הזקנים ללעג, מה שמראה שסמלים וסטריאוטיפים הם יותר חשובים מהאמת.
חיפשתי עוד ספרי ילדים מהעולם, שבהם הזקנים הם “זקנים” ולא סבים וסבתות, ויש מעטים כאלה.
אחד היפים הוא הספר הזה, של דוקטור סוס:
ייתכן שבעתיד אעלה רשומה שתעסוק בסבאות בספרי ילדים. אבל כאן אני מביא קטעים מרשימה של טל יער-ויזל שעוסקת בזִקנה בספרי ילדים. היא פורסמה בכתב העת גרונטולוגיה וגריאטריה. כותרת המאמר היא דמות האדם הזקן בספרות הילדים הישראלית. הנה שורות הפתיחה:
מאמר זה מציג את דמות האדם הזקן בספרות הילדים הישראלית. בספרים שנבדקו נמצאה זהות כמעט מוחלטת בין המושג “זקן” למושג “סב”. רוב ספרי הילדים עוסקים בזקנים שהם סבים, למרות שבמציאות אין זהות בין שני המושגים.
והנה סוף הרשימה:
מגבלות הזקנה והקשיים הכרוכים בה מוצגים בספרי הילדים שנבדקו כזניחים. במיוחד הם מתוארים כבלתי משמעותיים מזווית הראייה של הילד. על הקשיים ניתן להתגבר (לעיתים עצם קיום הנכדים הוא שעוזר בהתגברות על הקשיים). בסיפורים אחדים הילד/הנכד לא מוכן לקבל את המגבלה. לעיתים מתואר הקושי של הילד להתמודד עם ההזדקנות. לעומת זאת, אין התייחסות לקושי של הזקן להתמודד עם ההזדקנות. מנקודת מבטו של הזקן מוצגת ההזדקנות על קשייה כעובדה צפויה ומובנת מאליה.
ספרות הילדים הקיימת משפיעה על ראיית הילד את הזקן כאדם שקיומו וחיוניותו תלויים אך ורק בקשריו עם ילדים. מכאן נובע צורך בביטוי ספרותי המיועד לילדים, שבו יוצג הזקן כדמות מלאה, בעלת אישיות משל עצמה, שזכות הקיום שלו אינה תלויה בילדים.
במקום ספרי ילדים, אציג עבודות של סול סטיינברג, שבהן הוא מתמודד עם קמטי הזִקנה למיניהם:
והנה עוד שני איורים שלו בנושא זִקנה, או שמא זה איור אחד שמדגים את ההבדל בהזדקנות של גברים ושל נשים:
תגובות פייסבוק